לפני 70 שנה היא מתה, ואנה פרנק עדיין מחכה שישחררו אותה. ביום שישי האחרון היה אמור היומן שכתבה להפוך לרכוש ציבורי. נחלת הכלל. לא מעט אנשים וארגונים חיכו ליום הזה. הם רצו להפיץ את הסיפור המרגש הזה בדרכים חדשות. להפוך אותו לסרט, למחזה או לחשבון טוויטר היסטורי. אבל אותו יומן שריגש מיליוני אנשים, גם הכניס עשרות מיליוני דולרים לקרן שוויצרית שהקים אוטו פרנק, אביה של אנה. הוא נפטר ב-1980, אבל הכסף, אתם יודעים, לא הפסיק לזרום. למה שיפסיק עכשיו?
אז לפני שהשנה התחלפה, רצה הקרן לבית המשפט ודרשה להכיר באביה של אנה – שנחשב עד היום למי שהפך את כתב ידה של אנה לרב מכר עולמי - כאחד המחברים של היומן. מה פתאום נזכרו בקרן אנה פרנק לחולל צדק היסטורי עם האבא, ששוכב כבר 35 שנה בקבר? התשובה פשוטה: כך יידחה הקץ, והיומן של אנה פרנק יהפוך לנחלת הציבור רק בשנת 2050, כשימלאו 70 שנה למותו של המחבר החדש. וכך נסגר המידע לשימוש חופשי לעוד 35 שנים, והובטח זרם של מיליונים לידי הקרן (שמצדה, יש להודות, תורמת חלק נאה ממנו). האנשים שתכננו לעסוק ביומנה של אנה פרנק ולהפיץ אותו בכל מיני צורות יצטרכו להתאפק (חלקם כבר צפצפו על החוק ופרסמו את היומן כרצונם ברשת). ומה לגבי האינטרס הציבורי בהפצת היומן של אנה פרנק לכמה שיותר אנשים? טוב, כשיש מיליונים כבר מוצאים איך לכופף את האינטרס הציבורי.
אלפי שקלים לדקה
עזבו מיליונים לשנה – ברשות השידור יודעים להכניס אלפי שקלים לדקה. דקת שידור מהארכיון. כל פעם שהכנו בתוכנית "אנשים" כתבה עם פיגורות ארוכות שנים, מגנרלים ועד עיתונאים, ניסינו להשיג ארכיון טלוויזיוני רלוונטי. כל מה שצולם כאן לפני 1993 שייך בדרך כלל לערוץ הראשון. אבל כשפנינו לבקש את החומר כדי לשלב בכתבות, ביקשו מאיתנו תמורה סמלית בגובה 4,500 שקל. לכל דקה. נכון, הם לא חייבים לנו כלום, זה אפילו ערוץ מתחרה, אבל מה קרה? כמה עולה הזמן של הבנאדם שמפשפש בארכיון, ממיר את הסרטים ושולח? 100 שקל? 500 שקל? סבבה. מה 4,500 שקל עכשיו?
אנחנו כמעט תמיד מוותרים מראש. יקר לנו. אבל מה שהביא לי את הסעיף זו מחשבה הרבה יותר מעצבנת: לא שילמנו על זה כבר? רשות השידור הרי שייכת למדינה וממומנת מתשלום מסים ואגרות. הכל ישר מכיסנו. למה הארכיון הזה לא שייך ונגיש לכל מדינת ישראל? למה לא יכולה כל נערה להוריד חופשי סרטים מהארכיון כדי להכין עבודה לבית הספר? למה כל יוצר סרטים לא יכול לשלב חומרים מההיסטוריה של מדינת ישראל? כי תג מחיר של 4,500 שקל לדקה מבטיח שהחומרים האלה ימשיכו להירקב בארכיון לנצח ולא יראו אור. לא רק בתוכנית שלנו – המון יוצרי סרטים פשוט נמנעים מלפנות כי אין להם כסף.
אגב, בשנה שעברה התערב שר התקשורת דאז גלעד ארדן, שחשב אותו דבר, והמחיר ירד ל-1,000 שקל לדקה. הרבה יותר טוב, אבל אני עדיין לא מבין – למה לא שמים את הכל חופשי ברשת וזהו? זה שלנו או לא?
כבר שילמנו
קוראים לזה "חופש המידע" ובמידה רבה בישראל העסק עובד להיפך: מי שמחזיק במידע נוטה למנוע גישה חופשית אליו, בדרך כלל מטעם אינטרס כלשהו. או כדי להסתיר מידע שלא נוח לו, או כדי לשמור את הכוח בידיו, או כדי להרוויח משהו אחר כנגד מסירת המידע. זה עוול עצום. הרי כל מידע שהמדינה אוספת תוך שימוש בכספי המיסים – הוא בבעלות האזרחים, וחייב לעמוד לשימושם ולטובתם.
יש עוד לא מעט אינפורמציה חופשית – הנה כמה דוגמאות: אתר פנסיה פתוחה שמציג באמת היכן מושקעים כספי הפנסיה שלנו, מפתח התקציב שיספר לכם באופן הכי נוח ברור לאיפה הולכים כספי המסים שלכם. כל כך נוח, שאפילו הח"כים משתמשים בו כדי להבין בעצמם; ריכוז כלל תאונות הדרכים עם נפגעים על גבי מפה יאפשר לכם להבין האם אתם נוסעים בכבישים מסוכנים; ואי אפשר בלי אתר כנסת פתוחה, שחושף מדי יום את כל מה שרציתם לדעת על עבודת הח"כים, נוכחות, הצעות חוק וכו'. כל אלה, אגב, הם פרויקטים של הסדנא לידע ציבורי, שמתבססים על מידע שהמדינה שחררה.
אבל יש עוד המון מידע שמתחבא ורוצה לצאת לחופשי. משרד האוצר, למשל, עדיין מאלץ את מרכז מיפוי ישראל למכור את המידע שלהם בכסף, מה שמגביל את הגישה החופשית אליו. וגם משרד המשפטים לא משחרר מידע. בהרבה משרדי ממשלה יושב איזה יועץ משפטי שפשוט מחליט שרירותית שאסור. למה? כי למה לו לקחת סיכון. וחוץ מזה, צריך להשקיע קצת עבודה כדי לשחרר את המידע – צריך אתר, וצריך להוציא את המידע מהמסמכים ומקבצי ה-PDF לפורמט של נתונים, וצריך שהממשלה תפסיק לכתוב על כל חתיכת מידע שלה שהוא מוגן בזכויות יוצרים, כדי שלא יהיה צריך לבקש רשות.
אבל השנה דווקא נפתחה בידיעה חיובית באורח יוצא דופן: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) שחררה את המידע שלה לשימוש הציבור. חינם, חופשי חופשי, לכולם: אזרחים, בעלי עסקים, חוקרים ואקדמאים. השבוע העלו שם רישיון שימוש חדש שבו כתוב ככה: "אתה רשאי להעתיק את המידע, להפיץ אותו, להעמיד אותו לרשות לציבור, לשדר אותו וליצור ממנו יצירות נגזרות והתאמות בכל מדיום או פורמט. אתה רשאי לבצע שינויים טכניים במידע... אתה רשאי לעשות שימוש במידע באופן מסחרי ובאופן שאינו מסחרי". לא איבדתי תקווה: יום אחד עוד יהיה כאן אמריקה, וכל נבחרי הציבור ושליחיו יידרשו לפרסם ה-כ-ל: יומני פגישות מלאים, פרוטוקולים, ותכתובות דואר ומייל. מצדי שחררו לאורך ולרוחב, מ-1948. איך יהיה פה שמח.