חדשנות
זוכרים איך האינטרנט טלטל לנו את החיים? ואיך הכל השתנה עם מסכי המגע והאפליקציות? ועכשיו מה? מאיפה יגיע הדבר הגדול הבא? ואני לא מדבר על מסך טלוויזיה בשטח של בלומפילד, וגם לא על פיתוחים חביבים כמו קורא טביעות האצבעות של האייפון האחרון או זיהוי תזוזת עיניים של סמסונג. הם לא בליגה הזו. מאז האייפון הראשון ב-2007 עוד לא הומצא הדור הבא של הסמארטפונים, הרעיון שיהפוך את המסך הגדול שמופעל בנגיעהלמשהו מיושן.
בקרוב נוכל כנראה להדפיס לעצמנו כלי מטבח במדפסת תלת המימד הביתית, שזה נחמד מאוד, או לנמנם במושב הנהג כשגוגל נוהג במכונית בשבילנו. זה גדול, אבל זו לא מהפכה בסדר הגודל של המצאת האינטרנט. האינטרנט לא רק השפיע על כל זווית אפשרית של החיים שלנו, הוא שינה את איך שאנחנו חושבים ומבינים את העולם. ואם חושבים במונחים האלה, ייתכן שהטלטלה הגדולה של דורנו כבר מאחורינו, והדבר הגדול הבא בכלל יגיע רק בדור הבא.
גאווה מקומית
השבוע צילמתי ל"אנשים" כתבה בדלית אל-כרמל. במרכזה ראש המועצה החדש, רפיק חלבי, איש ערוץ 1 לשעבר. סלוגן הבחירות שאיתנו ניצח היה I LOVE Daliat El Carmel. בלי להיכנס לפוליטיקה הדרוזית-ישראלית המקומית, נדמה שהסלוגן תפס: זאטוטים ברחוב עדיין עושים לו לב עם הידיים. בכמה מילים הוא הצליח לחבר את השאיפה להיות חלק מהדבר הבינלאומי הגדול שקורה עכשיו, ובו זמנית להרגיש שייך וגאה במקום שלך. כן, נדמה שלכל הצעירים בכפר יש אינסטגרם ופייסבוק בסמארטפון, אנגלית מעולה ודעה על החדש של ביונסה. אבל זה לא חייב לבוא על חשבון ההשתייכות הלאומית, הגיאוגרפית, התרבותית, הדתית שלהם. להיפך. הכי מעניין הוא השילוב. במילים אחרות: בואו תעשו לייק לתמונה של הטבולה המעולה שאמא שלי הכינה.
פרטיות
יש שטוענים שהיא מתחילה לחזור. אחרי שהשלכנו אותה לפח לפי ההוראות של המנהיג העליון צוקרברג, מתברר שיש גם געגועים לעידן שלא ידעו עליך מה שלא רצית שיידעו. ברור שלא נוכל להיפרד יותר מכל אמצעי המעקב שהצבנו על עצמנו – סלולרים, מחשבים, כרטיסי אשראי, רשתות חברתיות, מנועי חיפוש, מצלמות רחוב, לוויינים או כרטיסי אוטובוס חכמים, שלא לדבר על טביעות אצבעות ורשתיות עיניים. אבל אם פעם הנחנו שהעולם לא יודע עלינו כלום למעט מה שהתכווננו לספר, עכשיו אנחנו במצב הפוך: כל העולם יודע עלינו הכל, ועכשיו המלחמה היא על הזכות לגדר שטח קטן ולהשאיר אותו פרטי.
זמן
זה דבר מדהים: ככל שאנחנו יעילים יותר, יש לנו פחות זמן. אנחנו מצליחים לדבר ובו זמנית לשלוח מיילים, לקבוע פגישות ולנווט ליעד הבא בעזרת הסמארטפון, ועדיין מספר שעות העבודה של כולנו רק הולך ועולה, ושעות הפנאי יורדות.
את הסמארטפון שלנו קנינו במו כספנו – ואז גילינו שהוא עוזר לכל העולם לגזול את הזמן שלנו. הבוסים שלנו בעבודה דורשים מאיתנו את היעילות והזמינות הזאת כתנאי בסיסי. גם בני המשפחה והחברים מצפים שנהיה שם בכל רגע. הרי אם רגע נסגור את הטלפון - שהוא רכוש שלנו! - או סתם לא נענה, כבר יבואו אלינו בתלונות. שלא לדבר על אנשים שמסוגלים להיעלב ממך רק בגלל שלא עשית להם לייק. אז אפשר לצפות קצת פחות מהאחרים, ובתמורה, להציב גם לעצמנו גבולות לטירוף. משאבת הזמן הסלולרית יכולה לשאוב לעצמנו כל דקת פנאי, עד שלא מורידים אותה קצת מהרשת ומהווריד. נוט טו סלף: לקרוא שוב את הפסקה הזאת, ולאט.
שקט
יש נסיעת אוטובוס אחת, טראגית במיוחד, שלא אשכח כל החיים. הבחור שמאחורי החליט שזה הזמן לבחור צלצול לטלפון שלו. וככה, בנסיעה, הוא עובר על ספריית הצרצורים של הנוקיה הוותיק שלו, אחד אחרי השני. לוחץ, מקשיב קצת, מתלבט וממשיך לצלצול הבא.
מאז הנסיעה בתחבורה ציבורית הפכה לאטרקציה תרבותית, בעיקר למי שמתעניין בחיים של אחרים. כולם מדברים, בו זמנית, על הכל וברעש. ומי שלא יכול – שומע מוסיקה או צופה בסרטון. אם יש לו אוזניות אז באוזניות, אם לא – אז בלי.
וזה לא רק הרעש החיצוני. זה גם הרעש הפנימי. העובדה שהמכשיר הזה מחובר לעשרות רשתות מידע בו זמנית, ומדי כמה שניות מתריע באיזה צפצופון על איזה וואטסאפ, מייל או התרעה של איזו אפליקציה, משאיר אותנו בחוסר שקט תמידי. הנזקים שלו לשלוות הנפש שלנו, ליצירתיות וליכולת הריכוז כבר ממלאים דוחות של מומחים. לא יזיק לנו לחלק לעצמנו ולסביבה קצת שקט, רק לפעמים. שיהיה לנו בהצלחה.