חיים של אחרים

אתם על הרכבת בדרך הביתה מהעבודה והיה לכם יום ארוך: הבוסית נזפה בכם, הקפה נשפך לכם על המכנסיים ובבית מחכה לכם משמרת שנייה של ילדים וניקיונות. אתם מציצים לרגע לפייסבוק, כי זה מה שעושים בנסיעה, ומסתבר שלחברים שלכם היה יום מוצלח הרבה יותר: אחת אכלה ארוחת בוקר מפנקת, סתם כך באמצע השבוע, שני נמצא בחופשה ביוון, שלישי אפה עוגה בצורת פיל לכבוד יום ההולדת של הבת שלו, ורביעית סתם סיימה שיעור פילאטיס ויורדת עכשיו על כוס מיץ תפוזים. אתם לוקחים נשימה עמוקה: איך יכול להיות שכולם חלק מהחגיגה, ואתם בדיוק נדחקים במעבר של הקרון העמוס?

קוראים לזה "דיכאון הפייסבוק" ­– מושג שנכנס בשלוש השנים האחרונות למאגר של ארגון רופאי הילדים האמריקני, אחרי שרופאים התריעו ששימוש מוגזם ברשת מפתח בקרב הפציינטים שלהם תסמינים של דיכאון קלאסי: בין היתר, התבודדות חברתית, שגרה מינית לא מוגנת או אגרסיות והתנהגות של הרס עצמי.  את פייסבוק, אגב, אפשר להחליף במקרה הזה גם באינסטגרם, טוויטר או כל רשת חברתית אחרת שגורמת לכם להתכווצות קלה בחזה בזמן שאתם סורקים את הפיד. המיזמים האלה, שכבשו את העולם בסערה בשנים האחרונות, אמנם נוצרו כדי שנשתף את חברינו במה שעובר עלינו בחיים - אבל בסיכומו של יום, כולנו יודעים, תמיד נעדיף להציג בהם את הרגעים הטובים שלנו: סטטוסים שנונים שנראים כאילו הגינו אותם ברגע חסר מאמץ, תמונות בזוויות הכי יפות שצולמו כאילו דרך אגב, תיעוד מורחב של השמחות שלנו, מחובקים ומחייכים – כאילו אין עצב בעולם. רק כשנסתכל בפרופיל של מישהו אחר, שבדיוק חוגג עם חברים או יוצא לארוחת ערב רומנטית וקסומה במיוחד, ניזכר פתאום כמה בעצם אנחנו בודדים.

"פעם אחר פעם, אנחנו פשוט לא מצליחים להבין שהתמונה שאנחנו רואים לא באמת מייצגת את החיים של האדם בצד השני”, אומר גוסטבו מש, פרופ' לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה. “אנחנו תמיד משוכנעים שהדשא של השכן ירוק יותר, תמיד שיפוטיים ומשווים את עצמנו לאחרים. כשההשוואות הללו עוברות לפייסבוק הן בולטות לנו לעין במיוחד, כי לכאורה יש לנו ולחברים שלנו את אותם הנתונים – אז למה הם הרבה יותר מאושרים?".

למעשה, מסביר פרופ' מש, אתם לא באמת צריכים להיות מאושרים כדי שהסביבה שלכם תחשוב שאתם שהחיים שלכם זהב. כל שדרוש הוא תמונה נכונה, פילטר מתאים, והרבה מאוד רגעים שנשארים מחוץ לפריים: "אם אני מציג תדמית של משפחה מאושרת, אז העובדה שאני רב עם הילדים שלי כל היום היא כבר לא משנה – מבחינת אנשים אחרים אני מאושר, כי הם פשוט לא רואים אותי כל הזמן. נדע מה קורה עם בן אדם באמת רק אם נחלוק איתו מיטה – ואת זה אנחנו לא עושים הרבה. ככה אנחנו נשארים עם המחשבה שמאחורי כל תמונה מחויכת יש אדם מאושר, ושאנחנו פשוט לא חלק מכל זה".

"אנשים לא רוצים לראות חולשה"

אם תעברו על הפרופיל של הדוגמנית והמגישה אלין לוי, אימפריה של 28 אלף עוקבים באינסטגרם, תמצאו אינסוף סיבות לקנא: השקות, מפורסמים, אחורי הקלעים של שידורי טלוויזיה, אימוני כושר והרבה ארוחות שחיתות. לוי הצעירה אמנם קובעת כי "מה שאתם רואים זה לחלוטין הדמות שלי", אבל מגלה באותה נשימה שהיא בוררת בדקדקנות את הרגעים שייכנסו לפרופיל שלה: “אין מה לעשות, אנחנו מאוד מקפידים להעלות לרשת את החיים המושלמים שלנו, ואין ספק שכל מה שאני מעלה עובר בדיקה קפדנית ­- כמה זה ראוי לעלות ועם איזו כותרת.

"זה מצחיק שאת מדברת איתי על חיים מושלמים, כי בדיוק עכשיו אני מסתובבת בשוק התקווה עם מלא שקיות וחמישה תיקים וזה הכי לא נוצץ. תראי, אם אני ברגע של כאב ושל בכי כי רבתי עם אמא שלי או כי לא הצלחתי בלימודים ברור שאני לא אעלה את זה לאינסטגרם. פגיעות נתפסת כחולשה לצערי, ולהעלות תמונה כזאת זה להודות שאתה חלש מול כולם. אנשים לא רוצים לראות את זה. מיד יכתבו לי שאני כפוית טובה, שאני לא מעריכה את מה שיש לי. בחיים עצמם אני מבינה את הכוח שיש לעצב, אני יודעת להבין שהוא חלק ממני – אבל לא אעלה את זה לאינסטגרם”.

גם הפרופיל של השף עומר מילר נראה כמו מקום שהייתם רוצים להשתכשך בו. 4,862 חברים בפייסבוק, 21 אלף עוקבים באינסטגרם ופיד שמלא במנות מפתות, חופשות, חיבוקים והצהרות אהבה. ”אני מעלה תמונות של אוכל מהמסעדות שלי ומדי פעם מהחיים שלי - אם הלכתי לים, לטיול, לחו"ל - דברים שמעניינים אותי ושאני מקווה שמעניינים אחרים”, הוא מספר. "אני משתדל להיות מאוד אותנטי, אבל ברור שלא כל מה שמצטייר הוא האמת, וכמובן שיש גם דברים קשים יותר שאני לא חושף כי הם קשורים גם לאנשים אחרים. אני לא חושב שמי שמסתכל באינסטה יכול לדעת מי אני ומה אני”.

למרות החלקים החסרים, התגובות שמילר מקבל ברחוב מצביעות על כך שהעוקבים דווקא בטוחים שהם מקבלים הצצה נטולת עכבות לחייו הפרטיים: "אנשים חושבים שאני כל היום אוכל, ושאני אוכל את כל מה שאני מצלם. כשהעליתי מהארץ תמונה של פפאיה שצילמתי בתאילנד, אנשים כתבו לי – 'רגע, אתה בתאילנד? אתה לא בתל אביב?' כי הם חושבים שזה תיעוד לייב של החיים שלי וקצת מבלבלים בין המציאות לאינסטגרם. זה כמו שפעם אנשים הסתכלו בטלוויזיה ושאלו איך האנשים נכנסו פנימה”. 

אתה יודע שאתה גורם לכולם לקנא.
"תראי, אני לא יכול להבין אנשים שנכנסים לדיכאון מלראות תמונות מאושרות של אחרים - זו באמת קנאה, זו צרות עין, וכדאי שתטפלו בזה".

למרות ההצהרות של מילר, כנראה שרבים ימשיכו להיכנס לפרופיל שלו ולקלל בלב. אלא שהיום, מסתבר, אתה כבר לא צריך להיות סלב עם חיים נוצצים בשביל לעורר באחרים את בלוטות המרמור: את הקנאה בחיים של היפים והנכונים עוד היינו יכולים לספוג, אבל פתאום, בעזרת פילטר נכון וזווית צילום מדויקת, אנחנו מוצאים את עצמנו מקנאים גם בבחור מהקיוביקל הסמוך. "כשאנחנו רואים אנשים שטוב להם בטלוויזיה זה עוד בסדר, מותר להם להיות עילאיים וזה לגיטימי לקנא בהם – אבל הרשתות החברתיות מציגות לנו אנשים מחיי היומיום שלנו, בלי מייקאפ, תאורה ופוטופיניש – וזה כבר הורס אותנו לגמרי”, מסביר ד"ר דוד גורביץ', מחבר הספר "האינציקלופדיה של הרעיונות" וראש המסלול למדיה ותרבות פופולארית במכללה למנהל. "אנחנו לא מבינים שמסך הוא מסך, ושמסך מציג פנטזיה. במקום זה אנחנו מקנאים ושוברים את הראש: למה כולם כל כך מרוצים כל הזמן?".

האושר של מי ינצח?

ההשפעות של הבהייה הממושכת שלנו בחיוכים של אנשים אחרים מרחיקות לכת: מחקר שפורסם ב-Cyberpsychology, Behavior and Social Networking journal מצא קורלציה בין זמן השימוש בפייסבוק לבין התחושה שלנו שאחרים באמת מאושרים יותר מאיתנו, ושמשהו חסר לנו בחיים. מחקר גרמני שנערך השנה מצא שמעקב פאסיבי בפייסבוק מעורר קנאה ומרמור – כשאת רוב הקללות בלב סופגות, איך לא, תמונות החופשה שמעלים החברים שלנו. ”אתה מקבל יותר מסרים סמויים וגלויים לאושר, עושר והצלחה של אנשים בתמונה מאשר בסטטוס, ולכן תמונה יכולה לעורר השוואה חברתית מיידית שמביאה לתחושה של נחיתות", אומרת ל"Slate" חנה קרסנובה מאוניברסיטת ברלין, שותפה במחקר. למעשה, אנחנו רואים את החברים שלנו נהנים, שוכחים באחת מהצרות שלהם ומשווים את החיים המושלמים שאנחנו חושבים שיש להם  – לחיים האמיתיים שלנו. במקרה כזה, מיותר לציין, אנחנו תמיד מפסידים.

"אני לא קונה את התמונות השמחות של כולם כי אני מודע לזה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, אבל אני מודה שאני מתמלא קנאה כשאני רואה תמונות של זוגות, וגם תמונות של חברים מחו"ל מעוררות אצלי משהו", אומר שי לאופולד, בן 30 מחיפה, משתמש כבד בפייסבוק. הוא מספר שהוא לא נשאר חייב, ופעמים רבות ממהר להשיב מלחמה,  בעזרת כמה תמונות מאושרות משלו: “הפייסבוק נותן לך להיות מי שאתה רוצה להיות ולא בהכרח מי שאתה. כמו שאומר יהלי סובול – 'הפנים שמחייכות הן מראות מעוקמות'. לי למשל יש יאכטה, וכשאני מפליג אני תמיד מעלה תמונות. אני יודע שזה מוציא לאנשים את העיניים, אבל אני נהנה מתשומת הלב, וכשאחרים רואים את זה בפיד הם יכולים לחשוב שאני איזה ביליונר שחי את החיים הטובים. אני לא רוצה שאנשים יפספסו את הדברים הטובים שאני מעלה – אלה שאני מרוצה מהם – ולכן אחרי שאתמול העליתי תמונת פרופיל חדשה, היום כבר עשיתי לה לייק כדי שהיא תקפוץ שוב לפיד של האנשים. ככה מי שפספס יכול לראות ולהגיב".

וכאן למעשה מתחילה הסחרחרה הבלתי נגמרת, בה כל אחד מאיתנו זוכה לכמה רגעי חסד בזכות סטטוס שנון או תמונת פרופיל חדשה, רגע לפני שהוא מפנה את הבמה לכוכב חדש שבדיוק מבלה עם חברים בבניאס ומתעקש לשתף עם כולם תמונה של פרגית. חנה קרסנובה קוראת למצב הזה, בו אנחנו מעלים תמונות מוצלחות שלנו כדי להתמודד עם התמונות של החברים שלנו, "ספירלת הקנאה", וקתרינה תומה מאוניברסיטת ויסקונסין מדיסון מוסיפה: "אתה מבלה שעות ביצירת הדמות המושלמת, בוחר מבין מאות תמונות את זו המושלמת, אבל לא מבין שזה מה שכולם עושים, שכולם מקדישים לזה כל כך הרבה זמן. אחרי שבילית זמן בעיצוב התדמית שלך אתה מבזבז עוד יותר זמן בבהייה בתדמיות ערוכות של אנשים אחרים, ומניח שהם לא בזבזו עליהן אפילו דקה". 

"ההשוואה הבלתי נגמרת הזאת נותנת לנו תחושה חזקה שהאחרים עליונים עלינו, ולכן אנחנו לומדים את האסטרטגיה שלהם ומשיבים באותו המטבע: שיווק, שיווק, שיווק", מסביר ד"ר גורביץ' את "ההיגיון" מאחורי הפעולה, שיוצרת בפיד שלנו מלחמת התשה של זהויות סינטטיות. “יש מתקפת התחזות - אני מותקף על ידי הדימויים של החברים שלי וכדי להתגונן אני יוצר דימוי משלי שיזכה ללייקים וסטטוסים. יש פה כלכלה של אושר – האושר של האחר מאיים על שלי, ולכן אני חייב לתקוף, חייב לבלף כדי להיות בעליונות. זה קרב עקוב מדם על תשומת לב, על הרצון העז לקבל הכרה, וזה מכניס אותנו לסחרור כי בתוך כל המאמץ אנחנו כבר לא מבינים איפה הזהות שלנו. זה גיהנום של קטיפה".

הדיסוננס בין החיים המדהימים של הסובבים אותנו לבין אלו שלנו, מסביר ד"ר גורביץ', מביא אותנו למרדף אינסופי אחרי פנטזיות, להשתוקקות לדבר שלעולם לא נוכל לגעת בו: "זה באמת דור מזוין, במובן הזה שטבועה בו מלנכוליה: כולם מאושרים וחזקים ויפים ורק אני אומלל – אבל אני לא מרשה לעצמי להיות אומלל וממשיך בהצגה הזאת של האושר, בלי לחולל מהפכה ובלי לשאול מה אני רוצה? מה העולם הפנימי שלי? הכל נהיה פיקטיבי, המסכה שיצרת נדבקת אליך ואתה נשאר בלי יכולת להבדיל בין מציאות לדמיון ובלי זהות אמיתית. בסוף המסכה הופכת להיות אתה, ואין לך יותר שום דבר אחר".

קבוצת הסיכון: דור ה-Y

קנאה באושרם של אחרים ותחושת תסכול מהיומיום הפרטי שלך אינם דבר חדש. כבר במאה ה-17 קבע הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה ש“אם היינו רוצים להיות מאושרים  זה היה קל, אבל אנחנו רוצים להיות יותר מאושרים מאחרים, וזה כמעט תמיד קשה כי אנחנו חושבים שהם יותר מאושרים ממה שהם". ובכל זאת, יש מי שמשוכנעים שהתחושות האלה הופכות עמוקות במיוחד היום, ושלמעשה הן טבועות ב-DNA של דור ה-Y - ילידי שנות ה-80 המוקדמות עד ילידי שנות האלפיים המוקדמות. מאמר שפורסם באתר "wait by why" ועורר סערה גדולה ברשת טוען כי בני הדור הזה פשוט לוקים באשליות חמורות ומנותקים לחלוטין מהמציאות – ונראה כי השפעת הרשתות החברתיות ממלאת היטב את החורים הפעורים גם כך בתוך הלבבות שלהם.

"כשאומרים דור ה-Y אנחנו מסתכלים על הפרטים – אבל מה שצריך להסתכל עליו הוא החברה שהשתנתה: לצעירים של היום מציעים פחות משרות ראויות, יותר עבודות לא יציבות ותנאים לקויים, מעבידים אותם בלי פנסיה טובה והם לא יכולים לשלם משכנתא", אומרת פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה והתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. "מדייקת את דבריה: אם הם מגיעים לרשתות החברתיות בלי מערכות חברתיות טובות בעולם האמיתי ומגיעים למצב בו החברים מדף הפייסבוק נשארים שם ולא הופכים לקשרים בעולם האמיתי, נוצר אותו אפקט של ייחודיות כוזבת – תחושה שכולם בחוץ עושים חיים ומצליחים ואני מחוץ לתמונה".

"מהדור הצעיר מצופה לשכפל או לפחות לא לאבד את ההישגים של ההורים, וברמה הכי אובייקטיבית זה דבר קשה", מוסיף פרופ' מש. "מ-3.5 מיליון אנשים הפכנו ל-8 מיליון, יש הרבה תחומים שכבר מוצו ואין מה לחדש בהם ותחזית הצמיחה הכלכלית היא שלילית. מה שקורה בארץ הוא שהצעירים משווים את עצמם להורים שלהם והופכים מתוסכלים: הם רואים את הדיסוננס בין דירת החמישה חדרים בה גדלו לדירת החדר וחצי שהם יכולים להרשות לעצמם ושואלים את עצמם איך הם יגיעו לזה אי פעם. ואז הם פונים לפייסבוק כדי להתנחם ורואים את מה שהם רואים. כאן נוצרת שאלת ביצה ותרנגולת שייקח זמן עד שתהיה לה תשובה: האם אני משתמש בפייסבוק כי אני לא מאושר– או שבעצם השימוש בפייסבוק הוא שגורם לי לדיכאון".

על השאלה הזאת מנסה לענות מחקר חדש של אוניברסיטת מישיגן שפורסם ב- Public Library of Science, אשר מציג לראשונה קשר סיבתי בין שימוש בפייסבוק לעצבות, בדידות וחוסר שביעות רצון. התוצאות הראו ששימוש בפייסבוק דרדר את מצב הרוח של הנבדקים, והמשתמשים הכבדים בפייסבוק לאורך כל הניסוי גם דיווחו על חוסר סיפוק מהחיים שלהם. בצורה לא מפתיעה, הנבדקים העידו שפגישות פנים אל פנים דווקא גרמו להם להרגיש טוב יותר.

"בסופו של דבר, הבעיה היא באיך שאנחנו משתמשים ברשתות החברתיות ולא בקיום שלהן", אומרת העורכת הבכירה ג'סיקה ווינטר בטור במגזין סלייט. “כנראה שאם תשתמשו בהן כדי להעלות עדכונים על חייכם ולשחק קנדי קראש הקנאה לא בדיוק תאכל אתכם מבפנים – אבל כשאתם מבלים שעות במעקב אחרי אנשים, בעיקר אחרי תמונות החופשה שלהם, המדע מאשר: אתם במערכת יחסים מזוכיסטית עם הפייסבוק שלכם. ואתם חייבים לשבור את המעגל". 

>> לכל כתבות המגזין