ביום ראשון 8 באוקטובר, כשהוא בדרך למילואים בדרום, כוכב הרשת והמוזיקאי משה כורסיה הרגיש פתאום דחיפות משונה. "איפשהו באזור לטרון עצרתי פתאום את האוטו ואמרתי לעצמי, 'אני רוצה להגיד משהו, מה אני יכול להגיד?'. הרגשתי שאחרי תקופה מזעזעת שהייתה לנו, של כל ההפגנות, ויום כיפור, ושנאה, ופילוג, ופוליטיקה ומלא איכס, פתאום הייתה איזו תחושה כזאת של אחדות, כאילו משהו גדול יותר קורה ועכשיו שמים הכל בצד וכולנו ביחד".
הוא צילם סרטון, אמר בדיוק את הדברים האלה והעלה לרשת. "תוך דקות ראיתי מספרים של תגובות שאני לא רגיל לראות. הרגשתי שיש צמא למשהו שהוא לא סרטון הסברה, תיעוד מהאירוע או חטופים, משהו שהוא לא רק כאב, בלבול ותסכול, שיש צמא לדברים טובים. החלטתי לצלם עוד סרטון, שבו אני מסתלבט על חמאס. אמרתי, 'אתם תשתינו עלינו, אנחנו נירטב. עשיתם עלינו פיפי וכואב לנו, קיבלנו מכה, אבל אם אנחנו נשתין עליכם, אתם תטבעו, תהיו מוכנים'. הסרטון הזה הצליח הרבה יותר מהסרטון הקודם. הבנתי שיש פה צורך להרים לנו את הראש".
אחי, זה לא מתאים בכלל
עד אותו היום כיכב כורסיה ברשתות החברתיות בפרופיל נמוך, אבל בשלושת החודשים האחרונים הוא הפך לפרצוף מוכר כמעט בכל בית בישראל. לא היה לו מושג שהמלחמה תהיה המקפצה שלו הישר ללבו של המיינסטרים הישראלי, שכאילו חיכה בדיוק למה שהיה לו להציע. "תוך כדי שאני נוסע רציתי להרים גם את עצמי", הוא ממשיך ומספר. "שמתי מוזיקה חזקה, שירים כאלה כיפיים, ואני קולט את עצמי רוקד, כאילו הולך למילואים ב'תנו לנו להחזיר להם על מה שהם עשו'. צילמתי את זה. ואז אני מגיע לכניסה לבסיס ורואה פקק ענק של רכבים של מילואימניקים. צילמתי גם את זה. 'אני לא באתי להופעה של ברונו מארס, מה זה הפקק הזה, חברים? אני כולה רוצה להגיע לבסיס, תנו לנו מדים ונשק'. לא העליתי את שני הסרטונים האלו, פחדתי, כי הסרטונים הראשונים דיברו על אחדות, ופה זה כבר מתחיל להיות אולי כיפי מדי, וגם לא ידעתי מה קורה בבתים עכשיו".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הוא התלבט והחליט לשלוח את הסרטון לחבר, לשמוע את דעתו. "החבר אמר לי, 'אחי, לא מתאים בכלל, יסקלו אותך, יקטלו אותך, כולם בבית כאובים, שרופים, נשרף הלב לכל המדינה ועכשיו פתאום אתה רוקד לי באוטו? אתה מסתלבט שאתה מגיע לבסיס? זה לא מתאים'. בכל זאת העליתי. זאת הייתה החותמת הסופית בשבילי שזה כרגע מה שהעם שלנו צריך".
וזה התפוצץ.
"מה זה התפוצץ? לא הגעתי למספרים כאלה בחיים, והיו לי בעבר סרטונים ויראליים. זה היה מטורף והתגובות היו מטורפות והרגשתי שכולנו באין אוויר וצריכים את זה. וזהו, משם זה היה כדור שלג".
איך העבודה ברשת משתלבת במילואים?
"בהתחלה היה המון זמן היערכות. הגענו לבסיס, שלושה ימים עד שחותמים על ציוד, הרבה נסחבים, מה הפקודות, יורדים לעזה, לא הולכים לאיו"ש, כן יורדים לעזה, המון נסיעות, המון זמן המתנה. הייתי מעלה כל יום חמישה סרטונים, לא היה מה לעשות".
איך קיבלו את זה בצבא?
"כשהגעתי לבסיס כולם עמדו בדממה בתור לקבל את המדים, ואני באתי באנרגיות. בהתחלה החבר'ה לא הבינו, זה היה להם מוזר, אבל לאט-לאט הם הצטרפו לחמ"ל שפתחנו והתחילו לתת רעיונות, זה הפך להיות קטע של כולם ביחד. עם הזמן, ככל שהמשימות נהיו יותר מורכבות וירדנו לשטח, אז הקצב של הכנת הסרטונים ירד, אבל גם ויתרתי על המון שעות שינה או מנוחה. סיימתי משימה בבוקר, כל הלילה הייתי ער, אבל אני אצלם את הסרטון הזה, אערוך אותו, אעלה אותו ואלך לישון. בשלב מסוים פנו אליי מפיקוד העורף וניסו למשוך אותי לתפקידים להעלאת מורל וכאלה – לא, תודה".
למה לא?
"כי אני לוחם, לא סתם הוכשרתי להיות לוחם. לא סתם התגייסתי לגבעתי".
אחרי למעלה מ-100 יום במילואים, השחרור לא נראה עדיין באופק. "זה לא קל. זה המון זמן, זה לא נגמר ולא אומרים לך מתי אתה משתחרר, זה כזה לא נודע", מספר כורסיה. "אנחנו בני 30 פלוס, אני לא בן 18, זה מורכב. קצת מתעייפים ומנסים לשמור על מורל, אבל במשימות עדיין יש אנרגיה גבוהה".
להראות שאני אומן מיוסר
כורסיה (32), שחי בדירת שותפים בירושלים, נולד למשפחה דתית בת עשרה ילדים ועד לפני שנתיים התגורר בבית עם הוריו, אנשי חינוך. מגיל צעיר היו לו שני חלומות, כל אחד מהם מעולם תוכן שונה לגמרי: הוא חלם להיות מוזיקאי – וגם מחנך. בגיל 24 הקליט את אלבומו הראשון, ובאותה השנה התחיל לחנך כיתה בחטיבת הביניים.
מאיפה הגיע החלום לחנך?
"הייתי ילד נורא מיוחד שרצה שמישהו, שהוא לא ההורים שלי, יקשיב לו ויראה אותו, אבל לא הייתה דמות כזו. ואז, פתאום בכיתה ט', המחנך של הכיתה המקבילה ראה בי את מה שכל הזמן רציתי שיראו בי: הוא ראה בי מעבר לשטויות ולצחוקים שהייתי עושה. בשבילו לא הייתי הליצן, אלא בן אדם רציני, טוב, מוכשר, מוצלח וחכם, והוא היה משקיע בי. היינו יושבים ולומדים, משוחחים, הייתי משתף אותו בכל דבר. את מה שהוא עשה בשבילי רציתי לעשות בשביל תלמידים אחרים".
והפכת למורה כזה?
"הייתי מ"כ טירונים. הייתי נכנס לכיתה והיו לתלמידים 20 שניות לעמוד מאחורי הכיסאות, לא לזוז. הייתי עובר ביניהם. משמעת ברזל. ברגע שהם היו מוכנים עם הספרים, הייתי עושה איתם צחוקים והיינו נהנים. היו לי כיתות מדהימות, הם היו בוגרים וחכמים והייתה משמעת מאוד טובה".
במקביל לעבודתו כמחנך ניסה כורסיה להגשים גם את חלומו כמוזיקאי – וככה, במקרה, הגיע לרשת החברתית. "הבנתי שבשביל שהמוזיקה שלי תגיע לאנשים אני צריך את הרשתות, אבל זה לא הצליח. לא רציתי להראות שאני מצחיק, רציתי להראות שאני אומן רציני, מיוסר, מיוחד, אז הייתי מעלה תמונה מהופעה ואיזה משפט מתוחכם כזה, וזה לא עבד, זה עניין את אבא ואמא שלי ואת החברים מהיישוב. לפני שלוש שנים בערך, תוך כדי שהייתי מחנך, אמרתי, 'די, אני בן אדם מצחיק, אני משעשע, נכון שאני גם מוזיקאי, אבל בוא תוציא את זה החוצה', והעליתי סרטון עם התלמידים מאיזה טיול שנתי. הסרטון הצליח, ואז עשיתי עוד סרטון ועוד סרטון".
איך ההנהלה ראתה את זה?
"לא ידעו איך לאכול את זה. אחד מערוצי הטלוויזיה רצה לבוא ולעשות כתבה על המורה מהטיקטוק, ובית הספר לא רצה. אחת האמהות אמרה שלא מתאים לה שהבן שלה יהיה בכיתה של מחנך שנמצא ברשת. זו ישיבה תיכונית, זה בית ספר דתי נחשב. אמרתי להם, 'תקשיבו, אתם יודעים איך אני תופס כיתה, אתם יודעים מה התלמידים חושבים עליי. אם אתם רוצים שאני אעזוב רק תגידו, אני הולך, בחירה שלכם. אבל אם אתם רוצים שאני אחזור לכיתה, אתם עכשיו מסמסים לאמא הזו שיש שבע כיתות במחזור, שתבחר לאיזו כיתה היא רוצה להעביר את הבן שלה. אני לא מוכן שיהיו אצלי תלמידים שלא רוצים להיות שם. מי שאיתי בכיתה – זו זכות שלי וזו גם זכות שלו'. האמא נורא העריכה את זה, והילד לא רצה לעזוב".
בא לי להיות בן אדם נורמלי שהולך בשוק בלי כובע
ובכל זאת, המורה הצעיר לא שרד במערכת החינוך, ולפני שנה וחצי סיים כורסיה את קריירת ההוראה שלו. "ראיתי שהחלום שלי להיות מוזיקאי לא מתגשם, שאני לא מצליח במוזיקה, וזה הטריף אותי. חשבתי שאולי אני צריך להתפקס על המוזיקה ולעזוב הכל", הוא מסביר. "בנוסף, באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שזה כבר לא נכון בשבילי להיות מחנך. כבר היו לי עשרות אלפי עוקבים, תלמידים מכל בית הספר היו נכנסים לי לכיתה ועושים איתי סלפי במסדרונות. הרגשתי שזה כבר מתחיל להפריע להתנהלות הנורמלית של הכיתה".
אתה לא מצטער שעזבת את החינוך?
"אני חושב שזה היה חכם. אני חושב שבעוד שנה הייתי הופך להיות המורה הממורמר בחדר המורים. יש משהו נורא מתיש במערכת הזאת, משרד החינוך לא עושה עבודה טובה בכלל. הכל שם נורא זקן, נורא דואג למורים הוותיקים, 80% מהמורים הצעירים נושרים בשלוש השנים הראשונות שלהם. אני חרגתי מהסטטיסטיקה, שרדתי שש שנים. לא משלמים כמו שצריך, המשכורת לא קשורה לכלום, באמת, לא ריאלית לשום דבר. אם לא הייתי גר אצל ההורים שלי, מה הייתי מחזיק? 5,800 שקל בחודש, זו הייתה המשכורת שלי. הדרישות הן אין-סופיות, 34 פלוס תלמידים בכיתה, ההורים יושבים עליך מצד אחד, הצוות יושב עליך מצד שני, הבנק יושב עליך מצד שלישי".
היום אתה מתפרנס משיתופי פעולה מסחריים ברשת?
"בשנתיים האחרונות כן, אבל האמת שבמלחמה לא רציתי, לא היה לי נעים להכניס כסף בסיטואציה הזאת, למרות שפנו אליי והציעו לי קמפיינים".
למה לא נעים לך להכניס כסף?
"הרגשתי שזה לא נכון. אבל עכשיו, כשהמשק חזר לעבוד, גם אני חוזר לעבוד".
מתי היה הרגע שהרגשת שהפכת למיינסטרים?
"יצאתי לאפטר והלכתי למחנה יהודה לשבת עם חברים. לא הצלחתי להגיע אליהם. זה צרחות, זו התלהבות, זה לא לתת לי ללכת, ממש פיזית, ואני כאילו, 'מה, ככה הולכים להיות החיים שלי עכשיו?'. זה לא מה שהזמנתי. אני רוצה לעשות כיף, צחוקים. ומאז בכל פעם שהלכתי לשוק חבשתי כובע ומשקפיים. לפעמים אתה עייף, חזרת עכשיו ממילואים אחרי שלא ישנת כל הלילה ואתה רוצה לשבת עם החברים שלך שאתה אוהב ופתאום אתה לא יכול. ברור שזה מה שרציתי אבל לא תמיד, בא לי להיות בן אדם נורמלי שהולך בשוק בלי כובעים".
מוזיקה בלי קהל או קהל בלי מוזיקה
החלום להפוך למוזיקאי לא ננטש, ואם כבר, הנסיקה האחרונה בפופולריות של כורסיה יכולה רק להועיל לו מהבחינה הזו. "אני לא מעכל את המספרים. התחלתי עם 64 אלף עוקבים, היום אני על 271 אלף. ברור שהאינסטגרם שלי זה העסק שלי, זו הפלטפורמה לפרסם את המוזיקה שלי, אז קיבלתי מתנה בתוך הסיפור הזה".
איך אתה מקדם את המוזיקה שלך בתוך זה?
"הוצאתי שיר לפני שבועיים, 'לא יהיו פה מלחמות'. זה שיר שממש כתבתי תוך עשר דקות, מילים, לחן, הקלטתי בטלפון. באפטר הראשון שהיה לי הלכתי לאולפן והקלטתי. הקליפ שלו מורכב מסרטונים שהעוקבים שלחו לי, ומכאלה שבהם אני צילמתי את עצמי בסלפי ושלחתי לעורך וידאו. השיר צבר יותר מ-1.2 מיליון צפיות באינסטגרם, וגם ביוטיוב הוא ממשיך לעלות, ובתחנות רדיו, כרגע בלי יח"צ".
למה בלי יח"צ?
"תמיד הייתי עושה הכל לפי הספר, שוכר יחצן, משלם לו יותר מהמשכורת שלי בתור מורה, חוסך, לוקח הלוואות, עושה כמו כולם – וזה לא היה מצליח. בעצם כשבאו העוקבים ברשתות, הרגשתי שכאילו מי יכול עלינו ביחד? זה של כולנו, אם לא הם אין לי כלום, אין מי שיקשיב למוזיקה. היו לי תקופות שהייתי עושה מוזיקה בלי קהל וזה חרדות בלילה, איזה חוסר אחריות, אתה שופך מאות אלפי שקלים על משהו שאין לו קהל, ופתאום יש קהל ורובו לא הגיע בגלל שאתה מוזיקאי אבל הם מחבקים את המוזיקה, גם כי אני רוצה להאמין שהיא טובה, וגם כי הם אוהבים אותי".
וכאן נקלע כורסיה לקונפליקט שבו עמדו כבר גדולים ממנו: השאלה אם הוא יכול להרשות לעצמו להיות מוזיקאי רק בזכות העובדה שהוא מצליח ככוכב רשת. "בשלב מסוים שאלתי את עצמי אם אני לא רק מחפש את מחיאות הכפיים", הוא מודה. "אז הנה מחיאות הכפיים, אוהבים אותי מדברים שאני עושה נורא בקלות ואני אפילו מרוויח מזה כסף. ואז באמת היה זמן שהורדתי את הרגל מהגז, עשיתי מוזיקה לעצמי ואמרתי שזה לא בהכרח צריך לצאת החוצה, שאולי אני אהיה מוצלח בזכות הקומיות שלי".
וזה עבד לך?
"לאט-לאט זה התחיל לרוקן אותי. הבנתי שמחיאות כפיים על סרטונים מצחיקים זה מגניב, זה נותן לי מוטיבציה, אבל האימפקט הוא אחר כשאני מקבל תגובה על שיר. כשאני מאוד עסוק ברשת אני פחות פנוי להתעמק בעצמי ולכתוב את השירים, וכשאני עושה את השירים ואני שואל שאלות עם עצמי, כמו מה אני רוצה להגיד, מה עובר עליי, מה עובר על העם שלנו, אז אני פחות מתעסק בסרטונים. אחד כל הזמן בא על חשבון השני, ואני מעדיף שיתרגשו ממני מאשר שיצחקו ממני".
זוגיות? פחד אימים
ההכרה הציבורית הפכה את כורסיה מהר מאוד גם למושא לוהט לשידוכים, ופתאום כולן רוצות להכיר אותו: לעצמן, לחברות שלהן, לבנות שלהן. הוא מקבל עשרות הודעות ביום, ומתברר שלא רק הוא. "הסוכנת שלי, החמודה, חשבה שהיא באה לנהל, אבל כל היום היא מתעסקת בהודעות כאלה", משתף כורסיה בחיוך. "להודעות שנשים כותבות לי בפרטי אני משתדל להתייחס, ובדרך כלל אני עונה שאני תפוס. אני לא שומע את ההצעות, אבל אני גם לא חירש, כלומר, אם פתאום ייפול משהו טוב, משהו כזה שהלב שלי ייצא אליו, אני אשמע. הפניות הן נורא ישירות, אני נורא מעריך את זה".
איך זה משפיע על האגו שלך, להיות רווק נחשק?
"יש כזה הייפ עכשיו, אז אני כאילו יותר נחשק, אבל ברגע שהיא תפגוש אותי אני מרגיש שזה לא יהיה כזה מגניב. בסוף בן אדם זה בן אדם, עם הפאקים, עם הבעיות. מבחוץ נראה שאני איזו פצצת אנרגיה, אבל ביום-יום שלי אני בן אדם רגיל".
אתה לא פצצת אנרגיה?
"אני כן, לפעמים. אני נורא לא יציב, אני ממש או פה או פה".
יש לך גם רגעי שפל?
"ברור, כן. כשמישהו נורא בהיי, אז כשהוא לא בהיי זה נורא בולט".
יש בך ניגודית גדולה.
"כן. אם מישהו ייכנס לי לראש הוא יגלה שאני מה זה לא בן אדם מצחיק, אני בן אדם כבד. המוזיקה שלי יכולה אולי לספר את זה. המוזיקה שלי נורא רצינית, היא באה נורא מבפנים".
באילו יחסים אתה עם הדת?
"אני לא אוהב את המילה 'דת'. אני מאוד קרוב לאלוהים, ממש בדרך לפה דיברתי איתו. מגיל 13 בערך אני מדבר איתו, ממש. משתף אותו, מבקש. כל הפתקים שלי בטלפון זה או שירים או מכתבים שאני כותב לו".
אתה אוהב את אורח החיים הזה? לא קל כמוזיקאי לא להופיע בשבת. זו הקרבה.
"שבת זה הנס שלי. בשבת אני נושם. דת, יהדות, זה משהו שאוסף אותי. אני רוצה שמישהו ישים לי גבולות, אני רוצה להיות מוגבל באוכל, אני רוצה לקום, להתאמן, להתפקס, להיות ממושמע, לקבוע לוח זמנים, זה נותן לי משמעות. אני חייב את הגבולות האלה, שבת, כשרות".
אתה שומר נגיעה?
"כן. נולדתי לזה, אני מאמין בקדוש ברוך הוא. אני רוצה למצוא את האישה שלי שתהיה שלי, בלי שעברתי על כל הנשים בעולם ובלי שהייתי וחוויתי".
אתה בן 32. בעולם שאתה בא ממנו זה גיל מאוחר לרווקות.
"זה לא צעיר בכלל. כרגע החברה שאני נמצא בה היא של צעירים רווקים, אז זה פחות פוגש אותי. וזה מטריד, כי כשאין צורך אז קשה לנוע לכיוון זה".
אבל עכשיו אתה יכול להכות בברזל בעודו לוהט מהבחינה הזו.
"זה דווקא לא נראה לי מאני טיים לזוגיות, אני מרגיש שההייפ סביבי צריך לדעוך קצת. זוגיות עכשיו? פחד אימים".
אתה רוצה זוגיות או לא רוצה זוגיות?
"אני רוצה לרצות. רוב הזמן אין לי אנרגיה לזה. וואי, רק שאמא שלי לא תקרא את זה".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: אלכס גידרון | איפור ושיער: יאיר פוליקר | הפקה: טל פוליטי