הכנות לטיסה, טייק 1#: שלושה מוספים של עיתון הארץ. עשרות ג'יגה של סרטים ומוסיקה שהועברו ללפטופ. עוד כמה שירים חדשים לאייפון. התקנת אפליקציית קריאה והורדה של כמה ספרים. התקנת שלושה משחקי אופליין. לזכור לשמור תחקירים לשתי כתבות שצריך לכתוב – השרים ישראל כ"ץ ושי פירון, נראה מרתק - ושתי הרצאות שצריך לרענן. זמן הטיסה המוערך: ארבע שעות ועשר דקות.
אפליקציית הדחקה, התקנתם?
אם בעיניכם זו "בעיה של ילדים" או של היפראקטיביים, אז כולנו ילדים שצריך להעלות דחוף על ריטלין בציפוי רגיעון. האנושות המודרנית איבדה את היכולת להתמודד עם רגע של שקט, וזה רשמי. אין רגע נטול צריכה של תוכן. ואתם יודעים, אנחנו לא מדברים פה על ספרים של דוסטוייבסקי וסונאטות של פגאניני. אנחנו משחיתים 20 שעות ביממה על רפרוף לא מחייב וחסר מטרה בחיפוש אחרי משהו, לא משנה מה, העיקר שאפשר להניח עליו את העיניים ליותר משנייה. רק תעסיקו אותי. תחזיקו אותי.
חסר מטרה? לא בדיוק. תסלחו לי על הפסיכולוגיזם בשנקל, אבל כשיש תוכן חיצוני, הפנימי לא דולף. כשאתה עסוק בהגיגים שמישהו שיתף, אתה לא עוסק באלה של עצמך. לפעמים אתה כבר לא בטוח שהם קיימים. תקראו לזה "אפליקציית הדחקה". אבל מכירים את הרגע הזה שאנחנו סתם, לא עושים כלום, הולכים לאיזה מקום או מחכים למשהו, ושולפים את הטלפון בלי סיבה? הוא לא צלצל, לא רטט, לא רצינו לחפש או לשתף שום דבר מיוחד. אבל אנחנו שולפים. מה קרה ברגע הזה? למה דווקא עכשיו? ההימור הפרטי שלי, שבאותו רגע הסתננה לנו מחשבה עצמאית לראש. איזה הרהור שוטט ללא שליטה בין האונות. אולי מחשבה אקזיסטנציאליסטית, אולי משהו יותר נשגב כמו איך אני אומר לחברה שלי שהערב אני לא בבית, אני שותה עם החבר'ה. כך או כך, היד נשלחת לכיס, לשלוף את הטלפון ולחפש משהו, לא משנה מה, משהו שיציל אותנו מהרדיקלים החופשיים שמאיימים על השקט התעשייתי הרגשי.
התפוח הקטן
אני מודה שלא הבנתי לגמרי איך מפעילים את מסך המגע הזערורי. זה משהו עם הכפתור מהצד (הו, הכתר הקדוש) בשילוב עוצמות לחיצה משתנות. ודווקא המסתורין הזה הזכיר לי את השקה של האייפון הראשון. בהינו בג'ובס וחשבנו, אתה בטוח שאפשר לעשות את כל הדברים האלה בלי כפתורים? ברגע שאפשר היה, הלכנו לבדוק איך זה יכול להיות. השעון לא רחוק מזה, ואפילו הקשקוש המיותר בסוף עם U2 לא הפריע (אגב, אחר כך הוא כן הפריע להרבה אנשים, שגילו שאי אפשר להוריד את הדבק הזה מהמכשיר שלהם).
ועם כמה שבא להניח יד על השעון הזה, או להיפך, להניח את השעון הזה על היד, שלא יהיה לכם ספק – זה יהיה האזיק האלקטרוני שייסגר בסוף על היד של כולנו. אפילו את טיפת השקט שבין שליפת סלולרי אחד למשנהו הוא יחסל. יהיה שם תמיד, נעוץ על פרק היד כמו קרצייה, מקשיב לנו, מודד אותנו, מעיר לנו בנקישה ונדחף לנו לזווית העין אפילו כשממש לא נרצה. הילדים שלנו לא יבינו מה עשינו עם כל השעמום הזה, פעם, כשהיה לנו רק סמארטפון על הגוף. בעצם לא יהיה להם זמן לחשוב על זה. או עלינו.
אגב, בסוף ישנתי קצת בהמראה, עבדתי את כל השאר. העיתונים חזרו מקופלים כמו שנסעו, הספר עוד תקוע מאחורי הריצ'רץ' הקדמי, הקבצים מעלים אבק בכונן. לא היה משעמם לשנייה. לצערי.