ב-1 באוקטובר 2011 העלה דני בר ז"ל, די.ג'יי תל אביבי מוכר בן 29, את התמונה האחרונה לעמוד הפייסבוק השוקק שלו. זו הייתה תמונה פנורמית של בוקר, תל אביב שמתעוררת לעוד יום סתווי, ובר כנראה צילם אותה בדרכו חזרה ממסיבה. רבים מאלפיים החברים שלו ברשת מיהרו לעשות לייק.
התמונה הבאה על הוול שלו הועלתה על ידי חברתו הטובה, הזמרת עדי דגן, והם מתועדים בה יחד בעת הופעה. "זו התמונה האחרונה שהצטלמנו בה, בסוף מאי השנה, בהופעה של Abused Romance", כותבת לו עדי. "אתה צילמת בזווית היד עם הפלאפון שלך ואחר כך שלחת לי. להתראות חבר יקר, מתגעגעת".
מבחינת מאגרי המידע המתוחכמים של פייסבוק, דבר לא ארע בין שתי התמונות הללו. במערכת האתר אין זכר רשמי לאותו הערב שבו עלה בר לעמדה במועדון "החתול והכלב", וגם לא לרגע בו הפסיק ליבו לפעום, כחצי שעה בלבד לאחר שהחל לתקלט. למעשה, גם יותר משנה אחרי מותו הטראגי פרופיל הפייסבוק שלו נותר כשהיה, וחבריו יכולים לראות את תמונותיו מנגן בגיטרה, מבלה עם המשפחה. הטיימליין שלו – שחוזר אל שנת 2007, אז הצטרף לרשת החברתית – מעולם לא נקטע. מבחינת הספירה הווירטואלית, לפחות, בר עדיין חי.
אלא שהחברים הרבים של הדי.ג'יי המוערך זוכרים היטב, ועבורם, הפרופיל שלו הוא היום אתר זיכרון, מצבה במרחק הקלקה אחת. הם גודשים את הוול שלו בהמוניהם – כותבים, מעלים תמונות, שירים וקטעי וידאו. מדברים אליו בגעגוע שאין לו סוף. "שוב חלמתי עלייך", כותבת נעמה, "תודה שבאת!" וחבר אחר כותב באנגלית: "דני, כל כך היית איתנו אתמול ב'בלוק', מקווה שגם אתה נהנית".
הפעילות השוקקת בדף של בר ז"ל מדגימה עד כמה מרכזי היום המקום שתופסת הרשת החברתית בתהליך האבל, ועד כמה משמעותיים השרידים הווירטואליים שאנחנו משאירים אחרינו. ב"דון קיחוטה" כותב סרוואנטס ש"אין זיכרון שהזמן לא מוחק", אבל אלפי עמודים פעילים של משתמשים שנפטרו מוכיחים שאפשר גם אחרת. הקרובים שלהם חוזרים לכאן שוב ושוב, מחפשים תשובות או מבקשים נחמה.
"הפייסבוק פשוט מחייה את דני", אומרת מירב שובבו, שכותבת לא מעט בדף שלו. "משהו חי קורה עם הזיכרון שלו, הוא לא נשאר רחוק. איבדתי הרבה מאוד אנשים בחיים, בהם את בעלי ואת הילד שלי, ואני יודעת מה קורה לזיכרון. זה משהו שהולך ודועך בדרך כלל, אבל לא במקרה הזה. הפייסבוק גורם לי להרגיש שאנחנו עדיין מחוברים".
לנהל את ה"עיזבון הדיגיטלי"
פרופיל הפייסבוק שלנו הפך כבר מזמן להיות חלק ממי שאנחנו. מאגר הזיכרונות שלנו, כרטיס הביקור, מראה לאהבות, לחברים ולאישיות שאנחנו רוצים להציג. אבל מה קורה לכל המטען היקר הזה כשאנחנו נפטרים? מסתבר שהתשובה יותר מורכבת משנדמה.
על פניו, לפייסבוק אין דרך לדעת על מותו של אדם. על פי נהלי החברה, על קרובי המשתמשים מוטלת החובה לדווח באם הלכו לעולמם. כל עוד הדבר לא נעשה, ימשיך האתר לאפשר לחברי פייסבוק לכתוב לנפטר ולתייג אותו, והוא אף יציע אותו כחבר פוטנציאלי למשתמשים ברשת.
ברגע שמתקבל דיווח על מותו של משתמש, מתבצע תהליך מעבר של הפרופיל שלו ממצב של "פרופיל פרטי" ל"דף הנצחה". ראשית, יהיה על המדווח למלא פרטים אישיים על הנפטר, לסמן את מידת הקרבה אליו ולצרף הוכחה למותו כגון תעודת פטירה, מודעת אבל או דף הספד. כשהבקשה תתקבל, לדברי תקנון פייסבוק, יחל תהליך בו "משאירים את ציר הזמן בפייסבוק אך מגבילים את הגישה ומספר תכונות". במילים אחרות: מספר החברים שלך יישאר קבוע מאותו רגע, פייסבוק לא תציע אותך יותר כחבר לאנשים אחרים, ולא תוכל לקבל או לשלוח הודעות או לגבות את אלבום התמונות שלך.
כדי לבדוק את אמינות ההבטחה הזאת, וגם את הקלות שבה ניתן להוציאה לפועל, החליטו בינואר האחרון במגזין המקוון Buzzfeed לערוך ניסוי – ו"הרגו" את העורך הראשי שלהם, ג'ון הרמן. הם הודיעו לאתר על מותו, וכהוכחה צירפו מודעת אבל שמצאו של מישהו בעל שם דומה. התוצאה? הגישה של ג'ון הרמן לחשבון שלו אכן נחסמה מידית, והשליטה על החיים הווירטואליים שיצר הועברה לעולמים לשליטת הנהלת פייסבוק. אלא שמדובר במצב שרבות מן המשפחות השכולות מנסות להימנע ממנו.
"לי מאוד חשוב שהפרופיל של אחי יישאר כמו שהוא ולא יהפוך לעמוד הנצחה", אומרת ורד שביט, שאחיה, עיתונאי הרכב טל שביט, נהרג מפגיעת מכונית במרץ 2011. "אני לא רוצה שאף אחד לא ידווח לפייסבוק שטל נהרג, כי ברור לי שהפרופיל שלו צריך להישאר כמו שהוא היה כשטל היה בחיים. באיזשהו מקום זה משאיר אותו חי".
לאחר מותו הפתאומי של אחיה נשארה ורד לטפל במחשב שלו ובמה שהיא מכנה "העיזבון הדיגיטלי" שלו. להפתעתה, נתקלה בקשיים בירוקרטיים רבים בנושא, בעקבותיהם פתחה בלוג הנושא את השם "אבק דיגיטלי". בבלוג מסבירה שביט איך לטפל בעמודי הפייסבוק והטוויטר של הנפטר, כמו גם באימייל הפרטי שלו, וכיצד ניתן לנהל אותם נכון אחרי לכתו.
"הכל התחיל כשחודש לאחר מותו של אחי פרצו למייל שלו ביאהו והפיצו משם ספאם", היא מספרת. "זה היה מאוד קשה לראות מייל ממנו ולדעת שזה לא באמת ממנו. כתבתי ליאהו כאילו בשמו כדי לקבל גישה למייל ואת הסיסמה, אבל זה היה מסע מתיש כי הייתי צריכה לענות על שאלות אבטחה שלא ידעתי בוודאות את התשובה עליהן. בסופו של דבר הצלחתי, ואז הבנתי עד כמה חשבונות המייל של אדם, הפייסבוק שלו, התמונות והסרטים שהעלה לרשת, עד כמה אלו נכסים חשובים למשפחה לאחר מותו. הרי אנשים כבר לא כותבים מכתבים או יומני מסע, ובמקרים רבים לא מדפיסים תמונות ולא מרכיבים אלבומים. רוב החומרים שהם משאירים אחריהם נמצאים ברשת".
למה בעצם את קוראת להם "נכסים"? זו לא דירה שניתן למכור או להעביר.
"אלו נכסים דיגיטליים, שאנחנו פשוט לא מכירים בזה שהם נכסים כי הם וירטואליים. הרי האנשים שתשאירי מאחורייך ירצו לדעת מה לעשות עם הדירה שלך ועם האוטו שלך, אבל באותה מידה הם גם ירצו לדעת מה לעשות עם כל האימיילים שכתבת בחייך, עם התמונות שצילמת, הסטטוסים שכתבת. הדברים האלה מעידים עלינו יותר מאשר מה שיש לנו במגירות, ולמרות זאת החברות שמחזיקות בחומרים האלו לא 'מורישות' אותן למשפחה לאחר מותנו".
הקללות נשארו על הוול
שאלת הזכויות על "השיירים הדיגיטליים" של אדם עומדת לאחרונה במרכזן של מספר סערות ציבוריות ברחבי העולם, שמבהירות מעל לכל ספק שמשהו השתנה. רק לפני כחודש התפרסמה ב"וול סטריט ג'ורנל" כתבה על אליסון אטקינס בת ה-16, שנפטרה ממחלה קשה ביולי שעבר. לאחר מותה, ניסו בני משפחתה להיכנס לחשבונות הטוויטר, הפייסבוק וההוטמייל שלה, מהם ניהלה את חייה במהלך השנים האחרונות שבהן הייתה מרותקת למיטתה. "לאליסון היו תמונות, הודעות ושירים שהיא כתבה שרצינו לשמור כמזכרת ממנה", אמרה לעיתון אחותה, ז'קלין אטקינס. אלא שהמציאות לא שיחקה לטובתם: לאחר שהמשפחה הזינה מספר פעמים סיסמאות שגויות, חלק גדול מהחשבונות נסגרו – והגישה אליהם נאסרה. אמה של אליסון אמרה שכשנחסמה בפניהם סופית הגישה לחשבונה בפייסבוק, היא חשה שהם איבדה עוד חלק מאליסון.
אבל משפחת אטקינס לא לבד. ביוני 2012 התפרסמה בתכנית Rock Center ברשת CBS כתבה על בחור צעיר בשם בנג'מין סטאסן, שהתאבד כמה חודשים קודם לכן מבלי השאיר אחריו מכתב. מותו של סטאסן, בחור נאה שלדברי הוריו לא סבל מבעיות חברתיות, היכה את משפחתו בתדהמה. קרוביו האמינו שבנבכי החומר הדיגיטלי שהשאיר – הסטטוסים וההודעות בפייסבוק, התמונות והאימיילים – יצליחו, אולי, לנסות למצוא תשובה.
אלא שהפנייה לגוגל ולפייסבוק בבקשה לקבל גישה לחומרים נענתה בשלילה, בנימוק כי בכך יפרו את הסכם הפרטיות מול המשתמש, גם אם הוא כבר אינו בחיים. "חשבון הפייסבוק שלך הוא עולם ומלואו, זה סוג של ארכיב היסטורי שהוא כולו שלך", אומרת פרופ' קרין נהון, מומחית לפוליטיקה של המדע מהאוניברסיטה העברית בירושלים. "פייסבוק למעשה מחזיקה אוצרות ויש לזה משמעות אדירה ברגע שאדם או מוסד מפסיקים להתקיים. הבעיה היא שאין אף אחד שמבטיח לנו שכל המידע הזה יישמר ויהיה נגיש. הכל בידיים של פייסבוק".
בדיוק את המצב הריכוזי הזה, שיוצר הרבה תסכול בקרב המשתמשים, יש עכשיו גורמים שמנסים לשנות. לאחרונה החלו שש מדינות בארה"ב (אוקלהומה, איידהו, אינדיאנה, רוד איילנד, ניו המפשיר וקונטיקט) לנסות להתעמת עם הסוגיה הסבוכה והרגישה הזאת, ולקדם חוקים שיאפשרו להעביר רשמית את השליטה בחשבונות פייסבוק של אנשים שנפטרו לידיהם של היורשים החוקיים של המנוח, או לחילופין לאפוטרופוס שימונה על ידי מערכת המשפט. פיטר סאליבן, דמוקרט מניו המפשיר שמקדם את החוק, ממחיש את נחיצותו באמצעות המקרה הטראגי של אמנדה טוד, צעירה קנדית ששמה קץ לחייה לאחר שצעיר אחר, אותו הכירה באינטרנט, העלה תמונה חושפנית שלה לרשת ושם אותה ללעג. אפילו מותה המיותר לא סיים את הפרשה, ומשפחתה הכואבת המשיכה לקרוא את ההודעות הפוגעניות על קיר הפייסבוק שלה מבלי שום יכולת למחוק אותן, פשוט כי לא הייתה ברשותם סיסמה. "המשפחה לא יכלה לעשות כלום, הם לא יכלו להיכנס ולעדכן את הדף שלה", אמר סליבאן בראיון לרשת ABC. "הם לא הצליחו למחוק את כל אותן הודעות מעליבות שהביאו למותה, ואפילו לא הצליחו לסגור את הדף שלה".
החקיקה הזאת מעוררת הרבה תקוות בקרב משפחות שאיבדו את יקירהן, אך ד"ר יובל קרניאל, מומחה לדיני אינטרנט מהמרכז הבינתחומי הרצליה, טוען כי היכולת של המדינה להסדיר את הפעילות של פייסבוק היא למעשה די מוגבלת. "אנשים לא מבינים שהפרופיל שלנו בפייסבוק לא שייך לנו, הוא שייך לפייסבוק", הוא מבהיר. "כשאנחנו חותמים על תנאי השימוש אנחנו למעשה מפקידים בידי הרשת את הכוח על המידע שלנו, ולכן החוק לעולם לא יכול לחייב את פייסבוק להעניק לנו משהו שמלכתחילה לא היה שייך לאדם שנפטר. הוא שייך לה. הכוח של פייסבוק, שהיא כיום ישות בת שלושה מיליארד חברים, הרבה יותר ממספר האזרחים האמריקאים, נובע מההסכמה של אנשים לתנאי השימוש שלה, וזה כוח גדול יותר מאשר הכוח שיש לכל מדינה".
להצית את האמוציות מחדש
אבל כאמור, לכוח של הרשת החברתית יש גם לא מעט תופעות חיוביות, ואנשים רבים מנצלים אותו כחלק מההתמודדות שלהם עם השכול. מבחינתם, קשה היום להנציח כראוי את היקרים לנו מכל מבלי לבנות עבורם פלטפורמת זיכרון משמעותיות ברשת – כזאת שתגיע לרבים, תתוחזק כחלק מהשגרה ותחיה לנצח במרחבים האינסופיים של הרשת. לא בתוך הפרופיל האישי הישן שלהם, אלא בדף חדש.
יסמין לוי (24), למשל, פתחה לבן זוגה עמי אדרי, שנהרג מפגיעת מכונית בנובמבר 2012, דף הנצחה רשמי בפייסבוק תחת השם "עמי אדרי ז"ל", בשיתוף עם חברו הטוב אלעד יונה. זה קרה כ-11 חודשים לאחר מותו של עמי, עם סגירת הפרופיל האישי שלו לאחר שלוי הצהירה שהוא מת, וכיום היא קובעת שמדובר במהלך נכון, שמעניק כבוד אמיתי לבן זוגה המנוח. "היה לי מאוד קשה לפתוח את הדף הזה, אבל היינו חייבים לייסד אותו כדי ליידע אנשים על האזכרה, ומשם זה התגלגל", היא אומרת. "היום אנשים כל הזמן מעלים דברים שקשורים לעמי, תמונות, מזכרות, דברים שלא הכרתי. דרך הפייסבוק גם הגענו לאדם שטיפל בו מיד לאחר שהוא נפגע, שאפילו לא ידענו על קיומו. הוא פשוט ראה את הדף ופנה אלינו. היה מאוד מרגש לשמוע את הדברים שלו".
"חשוב לי מאוד שכולם ידעו איזה אדם היה עמי", אומר יונה. "אני כמנהל הדף מבקש מכולם לא להעלות פוסטים עצובים וכואבים, כי עמי היה אדם שמח וככה אנחנו רוצים שיזכרו אותו. אם מישהו מעלה משהו שאני לא חושב שמתאים לעמי, אני ישר מבקש ממנו להוריד".
כשיונה מנסה לנהל את הדף "בדרך של עמי", הוא בעצם מתעמת עם אחת הבעיות העיקריות של הנצחה דרך הרשתות החברתיות. במאמר "Threre is no Wi Fi in heaven" שהתפרסם בכתב העת Journal of Broadcasting and Electronic Media בדקו החוקרים מאות דפי זיכרון פייסבוקיים – וגילו שברבים מהם מתקיימים עימותים של ממש סביב נושא הזיכרון של המנוח. בעבר, מסבירים החוקרים, עיצוב הזיכרון של המת היה נתון לשליטתם הכמעט בלעדית של הקרובים לנפטר. אבל בעידן בו כל אחד יכול לפרסם פוסט על הוול, ההנצחה היא שביל פתלתל ומבלבל, שפעמים רבות נוגד את הקו בו רוצה לנקוט המשפחה.
אז האם בכלל שווה ליצור את הפלטפורמה, כשרגישויות רבות כל כך עומדות על הפרק? אם תשאלו את יורם עברי, אחיו של גיל עברי, טייס חיל האוויר שנהרג בטיסת אימונים באוקטובר 87', הוא יגיד לכם שלגמרי כן. במלאת 25 שנה למותו של גיל החליט יורם לפתוח קבוצת פייסבוק על שמו – והוא מספר שהדברים שקרו לאחר מכן הדהימו את כולם. "קבוצת הפייסבוק הזאת פשוט הציתה והתניעה את כל האמוציות מחדש", הוא מספר. "מיד אחרי שהקמתי אותה הצטרפו המון אנשים, אחד העלה שיר והשני העלה סיפור, וזה חיבר מעגלים של אנשים. הייתה מישהי, למשל, שהייתה חברה שלו למשך תקופה קצרה. כשפתחתי את הקבוצה התחלתי לעיין בכל מיני יומנים שלו ומצאתי יומן שבו הוא מספר על האהבה שלו אליה. אחרי שפרסמתי את זה היא פנתה אלי ואמרה שהפרידה שלהם השאירה בה צלקת ושכל החיים היא חשבה שהוא לא באמת אהב אותה ושהפרסום של דף היומן פשוט גרם לה לסגור את הסיפור".
בקבוצת הפייסבוק של גיל עברי ז"ל חברים כיום 558 חברים, שמעלים מדי פעם תמונות ומסמכים וכותבים סטטוסים מרגשים. בין שלל קטעי הווידאו בעמוד אפשר לצפות גם בטיסה המשותפת של גיל ואביו, מפקד חיל האוויר דאז דוד עברי, במסגרת סיבוב הפרידה של האב מחיל האוויר. "החברים שלך כאן, כמו פעם, מקיפים אתך, מחבקים", כותב לו יורם. "קמט פה, קמט שם, אבל אלו אותם החברים עם קצת יותר ניסיון חיים. ואתה ממרומי שמיים מחבר אותם שוב, מחזיר אותם לימי התום, לימים בלתי נשכחים".
"בגלל העמוד הגיעו להלוויה שלו המון אנשים השנה, גם כאלו שמעולם לא הכירו אותו", אומר יורם בהתרגשות. "אמא שלי אמרה שזה גורם לה להרגיש שהנה, עוד שנייה גיל ייכנס לחדר, הרי כל החברים שלו כאן".