"מבחינת הטוקבקיסטים אפילו בר רפאלי מכוערת"

מיליוני ישראלים יצאו לסוף שבוע ארוך של נפנופי יום העצמאות. אבל יש כמה שבכל זאת יגיעו למשמרת, יפקחו עין נאמנה בזמן שכולכם חוגגים. הם לא בדיוק מאבטחים, לא פועלי זבל וגם לא לוחמי מג"ב, אבל העבודה שהם עושים דורשת לעיתים את הכישורים של שלושת התפקידים הללו.

הכירו את התגובנים, אנשים שתפקידם לעבור על כל טוקבק וטוקבק שנכתב באתר האינטרנט – mako, במקרה הזה –  ואז להחליט אם לאשר אותו לפרסום או לגנוז אותו לנצח. מעטים מכירים את התפקיד הזה, אבל מתברר שמדובר בעבודה לכל דבר, ואפילו מעניינת.

"אנשים מאוד מופתעים, בכל מקום אומרים לי 'מה, באמת? יש דבר כזה?'", אומר רפי (27), אחד התגובנים הוותיקים, שסינן טוקבקים מיומו הראשון של האתר ועזב רק לפני חודשיים לעבודה בחברת דיגיטל. "אנשים בהלם אבל מאוד מתלהבים", מסכימה מיה (25) שנמצאת בתפקיד כבר שנה במקביל לעבודה בסוכנות כוח אדם, "חברים שלי רק מחכים שיתפנה מקום כי הם מתים להחליף אותי כאן".

אכן, יש שחושבים שמדובר בעבודת חלומות. התגובן קם בבוקר (או בצהריים), מכין לעצמו קפה, מדליק את המחשב, ויושב מולו 8 שעות. במהלך השעות האלה הוא נתקל בעם ישראל, על שלל גווניו, דעותיו, חלקיו היפים יותר והיפים פחות; מקבל הצצה, אם תרצו, לפני החברה שלנו בכל רגע נתון.

הם חבר'ה צעירים, שהגיעו לכאן בעיקר בגלל האפשרות לעבוד מהבית מקביל ללימודי התואר, ועם תקווה להשתלב בתפקידי תוכן באתר או בטלוויזיה. את התפקיד הם לוקחים ברצינות הראויה. "המטרה של הסינון היא לדאוג שלא להעלות דברים פוגעניים, דברים שעלולים לעורר תביעות דיבה או ניבולי פה", מסבירה דנה (30), שמזגזגת בשנתיים האחרונות בין סינון טוקבקים לתרגום סדרות וסרטים. "יש דברים שפשוט חייבים צנזורה", מסכימה מיה, ורפי מהנהן: "הדבר הכי חשוב כאן הוא שיש עוד מישהו שפוקח עיניים", הוא קובע. "אנחנו סוג של ש"ג".

לכל איש יש איי פי

הג'וב הזה, עוד אחד מהמקצועות החדשים של המאה ה-21, נולד מתוך הצורך לוודא שפלטפורמת הטוקבקים לא תצא משליטה. ובסופו של יום יש לתגובנים די הרבה כוח בידיים. לא רק שהם מקבלים את כל התגובות שטרם אושרו ועוברים על הכינויים שבחרתם לעצמכם – "ניקים", כמו שהם קוראים להם – הם גם רואים את כתובת האיי פי של המחשב שממנו שלחתם את הטוקבק. המידע הזה, מתברר, מספק להם לא מעט תובנות.

"נתקלתי כבר כמה פעמים בבן אדם שכותב 'כל הכבוד לאלירז' ואז, כעבור כמה דקות, אני רואה שהוא כותב לעצמו חיזוק – 'כן, כל הכבוד, אתה צודק במאה אחוז'", אומרת מיה. גם מיכל (25), צעירת החבורה ומנהלת פורום לשעבר בערוץ 20, הספיקה כבר להיתקל בתופעה: "בתקופת האח הגדול אפשר היה לבוא למשמרת ולראות 400 הודעות חדשות, כש-200 מתוכן הן של אותו משתמש".

אפשר להתנחם בעובדה שחוץ מהתגובנים, אף אחד לא רואה אתכם. האנונימיות של המטקבקים נשמרת לרוב, אלא אם כן התגובנים חשים שנשקפת סכנה כלשהי למטקבק או למושא טיקבוקו. "לפני שלוש שנים פרסמו בתוכנית 'שתולים' תחקיר על בית"ר ירושלים, ובזמן שהייתי במשמרת מישהו שלח טוקבק מאוד מטריד על אילנה דיין", מספר רפי. "הוא איים שהוא עומד לפגוע בה, וזו הייתה הודעה מאוד בוטה וחריגה. כמובן שהעברנו את הפרטים למשטרה".

"לא מזמן עלה אייטם על מפורסם שהרביץ לעובד של חברת החשמל", אומרת מיכל, "אז מישהו כתב בכותרת הטוקבק את השם שלו בהיפוך אותיות ובגוף ההודעה הוסיף 'תהפכו את האותיות'. לפעמים אנחנו לא מבינים את הקודים שלהם וחייבים לשמור על ערנות".

"יש לא מעט תגובות של ילדים שכותבים 'אני הולך להתאבד'", מוסיפה דנה. "אנחנו לא לוקחים סיכון ומעבירים את מספר האיי פי שלהם למשטרה. זה משהו שאנחנו לא מתעלמים ממנו, גם אם זאת סתם בדיחה".

"אתה לומד לזהות בין עוד טוקבק, כמו 'אני אתאבד אם הוא לא יזכה', לבין כשזה משהו אישי כמו 'אני מכיר את הבחור הזה ואני אקרע אותו במכות'", אומרת מיה. "במקרה כזה אנחנו מעבירים את האיי פי מיד. פעם גם התפרסם בחדשות אייטם על בחור ששדד ודקר, ובאחת התגובות מישהו כתב 'אל תפרסמו את התגובה שלי, אבל אני מכיר את הבחור שעשה את זה. קוראים לו ככה וככה, זה הטלפון שלו'. העברתי את זה הלאה ועצרו אותו".

יש תגובות שברור לך כבר מההתחלה שלא תפרסמי?
"יש הרבה תגובות גזעניות, והרבה תגובות שמוציאות אנשים מהארון, אז אני כמובן מצנזרת".

אבל לא הכל אפשר לצנזר, ולא תמיד זה נוח. "אני זוכרת שישבתי בבית עם החבר שלי וקראתי תגובה שהייתה ימנית ומאוד קיצונית", מספרת מיה. "זה הגיע לזה שרבנו בינינו – הוא אמר שצריך לאשר את התגובה, אני לא הייתי בטוחה, והתחלנו להתווכח נורא. זה נגמר בזה שהעליתי אותה, כי אין לי ברירה. אבל עדיין ביאס אותי שהדעות שלנו כל כך שונות".

פרופיל המורה המטקבקת

התגובנים מודים שעל אף העובדה שהם מתעסקים עם טוקבקים כל יום כל היום – לפני שהתחילו לעבוד כאן הם לא ממש הציצו לתחתית הדף כדי לראות מה חושבים על זה אחרים. רובם לא היו כותבים תגובות בעצמם.

"בשלוש השנים האחרונות אני קוראת כל היום טוקבקים", אומרת דנה, "מדי פעם אני נתקלת בתגובה שגורמת לי להגיד 'יואו, איזה יופי של תגובה, אם הייתי מטקבקת הייתי מעלה בעצמי תגובה כזו'. אבל הרבה מהטוקבקים לא באמת מייצגים את דעתי ולטעמי גם לא מייצגים איזו דעה רווחת".

"אני קוראת את הטוקבקים ומנסה לחשוב מי הם האנשים שמאחוריהם, מה הם עושים, מאיפה הם מבינים כל כך הרבה בנושא הזה", מודה מיכל. "האמת שזה גורם לי להעריך אותם קצת יותר. זה מדהים בעיניי שיש לאנשים במה להביע את הדעות שלהם".

קרה לכם שקראתם טוקבקים מעצבנים והייתם חייבים להגיב בעצמכם?
"קרה לי פעמים בודדות שדברים ממש עצבנו אותי, והייתי חייבת לכתוב", נזכרת מיה. "הרגשתי שאמרתי את המילה האחרונה".

"עשיתי את זה פעם אחת", מתוודה דנה. "זה היה אייטם שקשור לדת, ואני זוכרת שכל התגובות היו אנטי חילוניות, אז הייתי חייבת להגיב בעצמי, כדי לאזן".

אז מי האנשים שלא חוסכים מאיתנו תגובות? לא מי שציפיתם. "הגושים הגדולים של הטוקבקיסטים הם נשים וגברים מבוגרים, בגילאי 35-65. אלה המשתמשים המאסיביים. הם, וילדים עד גיל 14-15", טוען רפי. "אצל הילדים 95 אחוז זה בנות. בנות יותר כותבות".

במילים אחרות – הטוקבקיסטים הישראלים הם לא בהכרח חבורת נערים פוחזים עם יד קלה על המקלדת, אלא מורות, קופאיות, עובדות בקופת חולים ואפילו מרצות באוניברסיטה. "בהתחלה לא האמנו שמדובר בנשים מבוגרות, למרות שהן התעקשו וכתבו לטוקבקיסטים אחרים 'למה אתם קוראים לי ילדה קטנה? אני אישה בת 40, אני מורה. אני מתה על אלירז, הלוואי שהוא היה הבן שלי'", אומרת דנה. "באמת חשבנו שאלה ילדות שמנסות לקבל אמינות, כי כל הטוקבקים באתר האח הגדול היו בסגנון 'אלירז, אתה חתיך' וכאלה שמשכו את האותיות האחרונות. אבל לפני שנה התחלנו עם 'mako סושיאל', שמאפשר להגיב על האייטמים דרך הפייסבוק – ואז ראינו שהן באמת נשים בנות 50-60, שיושבות שעות על גבי שעות ולא מפסיקות להגיב עם 'קותי שולטטטט', או לחלופין תגובות מגעילות ליאנה. זו הייתה חתיכת שבירת מיתוס בשבילי".

אז מי שמציף את האתר בטוקבקים הן בכלל מורות בגיל העמידה?
"שמעי, בתקופת סיון אברהמי הייתי רואה איזה חמש או שש כתובות איי פי שהיו כותבות מאות תגובות, 'אנחנו אוהבים אותך', 'תהיי עם עמיר ותתחתנו ותביאו ילדים'. אחר כך הסתבר לי דרך חברה משותפת שלי ושל סיון שיש אשכרה קבוצה של מורות עם תואר ראשון ושני שחיכו לה מחוץ לבית ואמרו לה 'אנחנו מעריצות אותך, ואנחנו רוצות שתהיי עם עמיר, ואנחנו טיקבקנו לך וסימסנו לך באלפים'. אז נכון, יש הרבה מאוד ילדים שמטקבקים, אבל גם יש המון אנשים מן היישוב, וכאלה בתקופת הפנסיה שלהם, שזה מה שהם עושים".

אבל רפי מסייג. "בסופו של דבר אי אפשר באמת לדעת, הם יכולים להיות כל אחד. זה כל הקטע של אנונימיות בטוקבקים. אני יכול לדבר עם החבר הכי טוב שלי בזמן משמרת ולומר לו שיש איזה אחד שמפוצץ אותי פה בתגובות – ופתאום זה הוא. זה יכול להיות כל בן אדם".

"יש גם המון המון דתיים שמטקבקים", מוסיפה דנה. "את לא מתארת לעצמך את כמות התגובות לכתבה על החינוך הממלכתי-דתי שאורית נבון כתבה לא מזמן".

איך את יודעת שמדובר במגיבים דתיים?
"כי האייטם עלה בחמישי אחרי הצהריים, וכל הסוף שבוע עלו תגובות שתמכו בדעה של אורית שיצאה שם נגד החינוך הממלכתי-דתי ואמרה שצריך להיות יותר ליברליים. איך שהגיע ראשון בבוקר התחילה מסה מטורפת של תגובות נגדה, ואז את מבינה שאלה הדתיים שלא נכנסים למחשב בסוף שבוע. אמרו לה 'את לא דתייה, את עוכרת ישראל'".

"יש כאלה שאוהבים את זה, שאוהבים לחטוף בראש", מוסיף רפי. "פיני אסקל היה מקבל על הטור שלו הרבה תגובות וקללות והיה אומר לי 'תאשר, תאשר את זה'. אם אני הייתי כותב, זה היה משרת את האינטרס שלי. ברגע שמדברים עליך, זה הופך אותך לפופולרי. בסופו של דבר זה פרסום".

הטוקבקיסט הישראלי אולי יודע שיש מי שעומד בינו ובין האתר ומשמש חוצץ, אבל זה לא מפריע לו לנסות להביע את דעתו בכל מחיר ("חלק מהם חוזרים לראות אם התגובה שלהם עלתה ואז הם כותבים לנו 'אני כתבתי כאן תגובה מאוד ארוכה וסיננתם אותי, זה לא בסדר'").  

יש כאלה שמנסים כל כך הרבה, עד שהם הופכים לכוכבים קבועים ברשימת התגובות, סוחפים אחריהם לא רק את התגובנים אלא גם את גולשי האתר האחרים. אחת המוכרות שבהם היא עמיתוש, שבוודאי נתקלתם בתגובות שלה באתרים שונים. "עמיתוש זה מיתוס, יש כל כך הרבה סיפורים עליה", אומרת דנה. "היא מאוד מסורה – אין כתבה שעולה במוזיקה או בבידור שהיא לא מגיבה עליה. גם על כל אייטם של מכבי חיפה היא מגיבה. זה תמיד מילה או שתיים, 'מהממת', 'הורסת', 'חתיך'. כולם מכירים אותה כבר. הטוקבקיסטים כותבים לה 'תמצאי חיים'".

ועמיתוש לא לבד. יש כמה וכמה מגיבים קבועים, שגם שומרים על סגנון ייחודי. "הייתה תקופה באתר שבה כיכב טוקבקיסט בשם ברגו", מספרת דנה. "כל תגובה שלו הייתה באורך הגלות ותמיד לוותה בניתוחים של גימטריה. הוא היה מגיב פעם-פעמיים כ'ברגו' ואז עוד כמה פעמים בתור 'חבר של ברגו', 'שכנה של ברגו': 'ברגו בחור טוב, ראיתי אותו מציל יתומים'. במשך שנה, כל יום. אבל הוא נעלם לנו.

"יש גם מישהו שנורא רוצה להיכנס ל'אח הגדול'. הוא מגיב לטוקבקיסטים עצמם והם מגיבים לו חזרה, והוא מנסה למצוא דייטים דרך התגובות האלה. ולא תגידי שזה ילד בן 12, מדובר בבן אדם בן 40 פלוס".

אומץ להגיד הכל

החלק הקשה ביותר בעבודה, מעידים התגובנים, הוא ההתקלות היומיומית באינספור דעות המנוגדות לשלהם. "צריך המון סבלנות ועור של פיל", אומרת דנה. "אתה צריך לקבל את זה שיש כל כך הרבה אנשים שחושבים בדיוק ההיפך ממה שאתה חושב. יש להם דעה אחרת משלי וזכותם לדעתם".

"היו ימים שהייתי רותח מעצבים והיו פעמים שלא הייתי יכול יותר לספוג, והייתי מתקשר לחבר לספר לו מה אני קורא", מוסיף רפי. "בתכלס, אף אחד לא יידע אם אני לא אאשר את התגובות שלהם, אבל אני מחויב לעבודה שלי".

רגע שדרש מהם התמודדות מיוחדת, הם מעידים, היה חזרתו של גלעד שליט. דנה מדווחת שבאופן יוצא מן הכלל רוב הטוקבקים באותה תקופה היו מפרגנים וחיוביים, אבל מיה ורפי דווקא זוכרים את אלה שלא נתנו להם מנוח. "מישהו כתב, 'מה, כל חייל שנרדם בשמירה צריך לשחרר אותו?', ואני פשוט ישבתי כמה דקות מול התגובה ולא ידעתי אם אני מסוגלת לאשר אותה", נזכרת מיה. "יש הרבה תגובות כאלה שאתה אומר 'טוב, זה כולה הדעה שלו' אבל הדעות האלה מאוד קשות".

"פתאום אתה קולט אנשים שכותבים 'לא בא לנו למות בפיגוע בגללו'. אלה דברים שאישרתי בלב כבד", אומר רפי. "הייתי קורא ואומר לעצמי 'בוא נראה אותך גבר, כותב את זה בפייסבוק שלך'. אנשים מבטאים דעות שלא היה להם אומץ להגיד אותן בשום מקום אחר. או כשהתעסקו ביחסים בין אבא ואימא של גלעד שליט. אני לא חושב שזה עניין של מישהו. הטוקבקיסטים לא מבדילים בין גלעד שליט לאביבית. ברגע שכתוב עליהם באינטרנט, יש את התחושה שכאילו מותר לך הכל, כי הטוקבק הוא אנונימי ואף אחד לא יחפש אותך".

"אנשים יכולים להיות מאוד אכזריים", מסכימה דנה. "הם חושבים שמותר להם לקלל את האימא של המפורסמים ולכנות אותם בשמות גנאי רק כי הם חשפו את עצמם בטלוויזיה. זה נכון גם לגבי פוליטיקה – התגובות שציפי לבני מקבלת, למשל, הן אישיות ולא בהכרח קשורות למצע הפוליטי שלה. זה להיתקל על בסיס יומיומי ברוע האנושי, ברשע ובאטימות".

"אם יש משהו שלמדתי בעבודה הזו על ישראלים, שזה לא משנה עד כמה הכתבה תהיה מדהימה ותומכת ותעסוק במישהו שעשה מעשה טוב, תמיד יהיו כמה שיגידו משהו רע", אומרת מיה. "זה כמו שיש אנשים שכותבים בתגובות לבר רפאלי שהיא מכוערת".

התגובנים מודים שהם נתקלים גם בתופעות מעוררות השראה, כמו הקהילות שנוצרות בין הטוקבקיסטים של "אוכל טוב", שחולקים טיפים ומתכונים בתגובות, או החלפת הדעות בטוקבקים של "דיבור ישיר". "יש הרבה התארגנויות דרך הטוקבקים", מספר רפי. "בתקופת המחאה וההפגנות בקיץ עלו המון טוקבקים שקראו לאנשים להגיע, וזה היה מאוד דומיננטי באתר".

"הייתה במגזין כתבה מאוד חזקה על אתיופים, שסיפרו על הגזענות בארץ ועל מה שהם עוברים, והיו שם המון תגובות מעניינות ויפות", נזכרת מיה. "אנשים כתבו שזה ממש נכנס להם ללב. זה ממש ריגש אותי והייתי חייבת להיכנס ולקרוא".

"הטוקבקיסטים הופכים לפעמים לקומונה כזו", מוסיפה דנה. "הרבה פעמים עולים אייטמים בערוץ הגאווה על מישהו שיצא מהארון וההורים שלו לא קיבלו אותו, וכמות התמיכה והאהבה שהוא מקבל מהגולשים – לא תיארתי לעצמי שזה אפשרי. כולם אומרים 'תבוא אלינו ואנחנו נאהב אותך, ואתה חזק ואתה אמיץ'. הרוב המכריע, שזה מפתיע, הן תגובות תומכות ששולחות המון אהבה ופרגון מהקוראים".