"יש לי שכול בלב בצורה שלך"; "תשאירי לי מקום לחבק אותך בזיכרון"; "זייפי על עצמך חיוך ובואי". בפייסבוק, באינסטגרם, על עמודי רחוב וקירות בטון חשופים בתל אביב וגם בירושלים ובאר שבע, אי אפשר לפספס בחודשים האחרונים את כיתובי הקיר והגרפיטי שמופיעים בכל פינה עם משפטים קצרים, חדים ומצמררים על אובדן ושכול חתומים בהאשטאג "#אחת שכולה".
לא מעט גולשים העלו בשבועות האחרונים תמונות של הגרפיטי ברחובות תל אביב, תוך כדי תהייה אודות זהותה של מי שעומדת מאחורי הפרויקט. כך למשל, כתבו בקבוצת הפייסבוק של סיקרט תל אביב: "מי את אחות שכולה? שממלאת את תל אביב בגרפיטי שובר לב עד דמעות".
בשיחה עם mako, אחת שכולה מתעקשת לשמור על אנונימיות אבל משתפת על הסיפור האישי ועל מי שהיא איבדה בשנה האחרונה, על התחושות להיות חלק ממשפחת השכול ועל המטרה שהיא הציבה לעצמה בפרויקט. "אחת שכולה על משקל 'אחת שיודעת'", היא אומרת. "כמו בסדרת הטלוויזיה, שיש מישהי שניסתה להעביר מסרים והיא לא רוצה לחשוף את עצמה".
היא קצינה במילואים בשנות ה-20 לחייה. בשביעי באוקטובר היא גויסה למילואים, בשעות אחר הצהריים אחיה הקטן ובן זוגה נפלו בקרבות בעוטף. לאחר תקופה קצרה היא חזרה לשרת, למרות שלא הייתה חייבת לחזור עקב הנסיבות, וגם בימים אלו ממש היא עוד משרתת. "כמה שבועות אחרי השביעי באוקטובר ניסיתי לחזור לעבודה, אבל ממש לא הסתדר לי שעדיין יש חטופים ויש מלחמה ואני בחוץ, אז החלטתי לחזור לשרת".
בשנה האחרונה היא נכנסה מספר פעמים לרצועת עזה, שם התחיל הרעיון לגרפיטי. "ברצועה יש קטע כזה לעשות גרפיטי על הקירות. גם לכתוב שמות של חברים שנפלו וגם לסמן כיוונים ולציין נקודות במבנים. שמתי לב שכל תל אביב מלאה בגרפיטי אז אמרתי לעצמי, 'למה רק בעזה, אם זה עובד בואו ננסה את זה גם בעיר'. הבאתי איתי מהרצועה כמה בקבוקי ספריי והתחלתי לפזר בעיר. בהתחלה התלבטתי איך לחתום, ואמרתי לעצמי, אני לא רק אחות שכולה, איבדתי יותר, גם את בן הזוג, גם חברים. אז אני אחת.
"כשחזרתי לעזה שיתפתי בזה כמה חברים והם התלהבו. נהיינו קבוצה קטנה מהצבא, כל אחד כותב את המסרים שלו ולאט לאט זה נהיה ממש קטע והתחיל להתגלגל לעוד ועוד מקומות. יש לנו קבוצת ווטאסאפ ואנחנו מעלים כל מיני משפטים, כל אחד כותב את שעל ליבו. הקמנו עמוד אינסטגרם אנונימי, ונתנו לאנשים אפשרות לתייג ולשתף, וזה המשיך לצבור תאוצה וקיבלנו הרבה תגובות, גם של אנשים שאיבדו את יקיריהם שכותבים לנו שזה ממש מחזק אותם וגם של אחרים שכתבו לנו שזה העלה להם את המודעות והזכיר להם להיות רגישים יותר. הבנו שזו דרך מעניינת ויצירתית, גם לפרוק את הרגשות, אבל גם להעלות מודעות ולהעביר את המסר הזה במקומות ציבוריים".
למה אתם לא רוצים לחשוף את עצמכם?
"אני חושבת שזה התחיל ממני שאמרתי שזה לא יכול להיות משהו פרטי, כי זו תופעה לצערי שנהייתה של כולנו, ומשהו באנונימיות הזאתי גם משאיר את החופשיות של לדבר לכולם. אנחנו גם רואים שזה מדבר לכולם, בנות זוג, אחים, אימהות, אבות, שכותבים לנו משפטים שהיקירים שלהם אהבו ומבקשים שנכתוב אותם לזכרם.
"תראה, אנחנו חיים במציאות הזויה שהנורמלי הוא לא נורמלי והלא נורמלי הפך להיות נורמלי. יש לנו אחים חטופים במנהרות שאנחנו לא יודעים מתי הם יחזרו. חשוב לשמור על שפיות, אבל גם צריך לשמור על רגישות וקצת איבדנו את הרגישות הזאת. הקהות הרגשית שלנו נהייתה מאוד גבוהה וזה מה שהאויב רוצה גם. האויב רוצה שנהיה קהים רגשית, ככה הוא מפורר אותנו חברתית. אם אני שואלת את עצמי מה הכאב הכי גדול שלי בתור אחות שכולה שגם איבדה בן זוג ועוד חברים? אני חושבת שזה הדבר הכי כואב לי, שאם בהתחלה אנשים היו באמת משתתפים בצער, היום אתה פוגש מישהו ברחוב, אחרי עשר דקות הוא מגלה שאיבדת מישהו, הוא מצקצק כבר, כאילו אין כבר יכולת אפילו פשוט להשתתף בצער של השני.
"לפני המלחמה, כשהיינו מאבדים חייל או חיילת, היינו זוכרים את השמות שלהם. התופעה הייתה מצומצמת, זה לא היה קורה בכל שבוע שאנשים נהרגים. ואני חושבת שהחובה שלנו, ויותר מזה הזכות שלנו, היא לזכור שכשאני עוברת ברחוב, סטטיסטית, כנראה שאחד האנשים שעוברים לידי איבד מישהו, אז לא לשפוט אדם לפי הכעס שלו, לנסות לשפוט אדם לפי הכאב שלו ולהיות סלחניים יותר, בכל מקום, בכביש וברחוב ובעבודה, כי אתה לא יודע מי האדם שעומד מולך. יכול להיות שהוא איבד את אבא שלו או שחבר שלו חטוף. וזו גם המטרה של הגרפיטי שאנשים יראו את זה ופשוט ירגישו יותר חמלה ויותר ביחד וינסו להיכנס לחוויה הזאת של לאבד מישהו קרוב.
"נכון, אי אפשר להחזיר את מי שנרצח או נחטף, אי אפשר, אבל כן אפשר להיות יותר רגישים, ואם זה לא קורה מלמעלה, שזה יתחיל מלמטה, כי זאת אחדות אמיתית. וזה מה שיוביל לשינוי הכי גדול בחברה, זה לא מלמעלה. זה אנחנו, האזרחים, שנהיה מאוחדים. לא צריך להיות משפחה שכולה כדי לצאת ולצעוק, לא צריך להיות משפחה של חטופים כדי להשתתף בהפגנה. הכאב שלהן זה הכאב שלי.
"תמיד אומרים לי, משתתפים בצערך. אתם משתתפים בצערי? זה לא צערי, זה צערנו. זה צער של כולנו. המחבלים עשו את זה בלי להבדיל אם אתה דובר ערבית או עברית. הם פשוט נכנסו לכל בית ושחטו, אפילו ירו בכלבים. וגם להבדיל אלפי הבדלות, אלו שהקריבו את החיים שלהם, הם לא הכירו את האנשים שהם נלחמו בעבורם. אחי הקטן שקפץ להילחם בקיבוץ לא הכיר שם אף אחד אבל הוא ידע שהוא חייב לעשות את זה, הוא גם לא נקרא לסיטואציה. הוא בחר להיכנס לסיטואציה. זאת אהבת הארץ.
"לאורך ההיסטוריה כל מי שצמח מתוך אובדן ומשבר גדול, היו איתו אנשים, הוא הרגיש שבאמת רואים אותו. אם נהיה חברה שהיא יותר אמפתית ויותר מלוכדת סביב הכאב הזה, שהכאב שלי הוא גם הכאב שלך, אנחנו נצא מזה, אנחנו נצא מזה באמת. לא יחזירו לנו את האהובים שלנו, אבל אנחנו נרגיש אהובים, נרגיש שעוטפים אותנו.
"המשפחות לא צריכות שתבטיחו להם הבטחות שתחזירו אותם. צריכות שתעמדו לידם, שתזכרו אותם. זה הכול. באחד הסיבובים שעשינו ברחוב, פגשנו אימא שאיבדה את הבן שלה לפני חודשיים ברצועה, והיא אומרת לנו: 'הוא מת רק לפני חודשיים ואני מרגישה שאנשים לא זוכרים את השם שלו. אין להם מושג מי אני ומי הוא, אז אני הולכת ברחובות ומפזרת סטיקרים שלו'. היא רק רוצה שידעו מי זה הבן שלה. שלא ישכחו".