בזמן שלא מעט ישראלים ניסו למצוא כל דרך אפשרית להתרחק מהמלחמה ולנסוע לחו"ל, ישנם גם עולים רבים שלמרות כל הקשיים, השיחות עם בני המשפחה המודאגים והחשש מההשלכות על הכלכלה המקומית, החליטו להישאר בארץ דווקא בתקופה הקשה. איך מרגיעים את המשפחה שחוששת לביטחונם מרחוק, ומדוע הם בחרו להישאר בארץ למרות הכל? שוחחנו עם 5 עולים בישראל, עובדים בתעשיית ההייטק המקומית, על ימי המלחמה הקשים אותם הם העבירו רחוק ממשפחתם. שאלנו אותם האם שיקולי הקריירה והעבודה לקחו חלק בהחלטה, ועל העתיד עליו הם חולמים במדינת ישראל.

אליסה מרים פדר, ראש צוות (Chief of Staff) של מחלקת המחקר והפיתוח גלובלי בחברת אופן ווב (OpenWeb). בארץ 4 שנים

איפה היית ב-7 באוקטובר?

"ב-7 באוקטובר הייתי בבית עם בן זוגי, וכל מה שיכולנו לעשות זה לשבת ולחכות. באותם רגעים כעסתי על הממשלה שלנו ועל מנהיגי המדינה. הרגשתי מושפלת שהשתלטו עלינו פראים עם אופניים חשמליים ודאונים. הייתי המומה מהאובדן של חיים צעירים, הלב שלי נשבר".

איך קרובי המשפחה שלך הגיבו?

"כל בני משפחתי למעט בן דוד אחד נמצאים בארה"ב. כמובן שהם מאוד דאגו לי, אבל ככל שהמלחמה נמשכת, אני מודאגת יותר בשבילם. להיות יהודי מחוץ לישראל זה מאוד קשה, במיוחד בזמנים כאלה. סבתא שלי, שהיא גם החברה הכי טובה שלי, עובדת כמזכירה בבית כנסת בעיר הולדתי דנבר, קולורדו. היא התקשרה וסיפרה לי שהם נאצלו לפנות את הבניין כבר פעמיים מאז תחילת המלחמה בגלל אי-מיילים שכוללים התראות שקריות על הטמנת פצצה בבניין. סבתא שלי אישה חזקה ולא נבהלה מהאיומים הללו, אבל מי יגן עליה? אני חושבת על זה כל יום".

המשפחה ביקשה ממך לחזור לארץ מוצאך

"לא. גדלתי בגאווה כיהודייה, אני ציונית והעלייה שלי ארצה הייתה חזרה למולדת שלי ולא עזיבתה. החיים בישראל הם חלק ממטרות החיים שלי, והמשפחה שלי יודעת את זה. להפך, אני מבקשת מהם בקביעות לחזור למולדת שלהם, לעלות לישראל כדי שנוכל כולנו להיות ביחד".

העבודה הייתה שיקול בהחלטה? 

"כשהמלחמה התחילה עבדתי באופן ווב רק חודש אחד. חיינו בתחושת חוסר וודאות, לא ידענו איך היום-יום שלנו יתנהל בצל המלחמה. כשנדב המנכ"ל שלנו החליט להילחם בפייק ניוז שהופץ בעקבות המלחמה, הבנתי שעשיתי החלטה נכונה. הוא מינף את הקשרים שיש לו עם בעלי אתרים כדי שיוכל להילחם בחדשות השקריות שהופצו ולוודא שמפרסמים רק דברים שהם בוודאות נכונים. אני גאה לעבוד בחברה הזאת".

את עדיין רואה את העתיד שלך בישראל? 

"עוד לפני המלחמה מעט מאוד הבינו למה בחרתי לחיות כאן, ולעיתים קרובות נשאלתי על כך. אני מרגישה שהישראלים לוקחים כמובן מאליו את הזכות לחיות בישראל. זו זכות לחיות בין אנשים שרואים בך משפחה, שחולקים מטרה משותפת ושיעמדו לצדך כל מצב. אני שמחה שילדיי לעולם לא יצטרכו להסתיר את היהדות שלהם, להתמודד עם מורים אנטישמים, להרגיש מחויבים להיות הדוברים של כל היהודים ולהגן על קיומה של ישראל. זאת לא מדינה קלה לחיות בה, אבל אני לא רוצה חיים קלים, אני רוצה חיים משמעותיים".

לורן גמפורט (33), סמנכ״לית תקשורת ואסטרטגיית מותג (VP of Communications & Brand Strategy) בחברת Faye. בארץ 9 שנים

עולים שבחרו להישאר בארץ (צילום: עומר הכהן)
לורן גמפורט|צילום: עומר הכהן

איפה היית ב-7 באוקטובר? 

"הייתי בדירה שלי בתל אביב ונלחצתי מאוד כי גרתי אז בבניין ישן, בדירה בלי ממ״ד. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר למשפחה שלי בארה"ב כדי לעדכן אותם שאני בסדר, והדבר השני שעשיתי הוא למצוא במהירות דירה מאובטחת יותר בהמשך הרחוב".

איך המשפחה בחו"ל הגיבה? 

"המשפחה שלי בארצות הברית מודאגת מאוד, הם לא באמת מבינים את המצב בישראל, והם המון פעמים תוהים למה אני בכלל ממשיכה לגור כאן. מבחינתי ישראל זה הבית שלי וכאן הקריירה שלי, הסביבה שלי וכל החיים שלי למעשה. כיהודייה אני מרגישה שבטח בזמן כזה חשוב לי להיות כאן, כדי להמשיך לתמוך במדינה שלי בכל דרך".

העבודה הייתה שיקול בהחלטה? 

"אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, גם את מקום העבודה וגם את התפקיד ב- Faye שעוסק בנסיעות וטכנולוגיה, זה השילוב האידיאלי מבחינתי. 40% מהעובדים ב-Faye הם עולים, כך שאני לגמרי מרגישה חלק מקהילה".

את רואה את עתידך בישראל? 

"אני אוהבת את ישראל והיא תמיד תהיה חלק מחיי, אבל מי יודע מה צופן העתיד. לעת עתה, אני כאן".

דניאל גרין (40), מייסד ומנכ״ל (Co-Founder ו-CTO) בחברת Faye. בארץ 15 שנים

 

עולים שבחרו להישאר בארץ (צילום: מור ארקדיר)
דניאל גרין|צילום: מור ארקדיר

איפה היית ב-7 באוקטובר? 

"היינו בירושלים כשהכל התחיל. קמנו מהאזעקות וישר בדקנו מה קורה, וראינו שקיבלנו הודעות בוואטסאפ מחברים ששאלו לשלומנו. מאוחר יותר חברים אחרים עדכנו אותנו שהם זומנו למילואים, ואז הבנו כמה זה חמור".

איך בני המשפחה בחו"ל הגיבו? 

"המשפחה שלנו נמצאות בחו"ל, ובשבועות הראשונים הם מאוד לחצו שנטוס ונגיע להיות איתם. הבנו אותם, מבחוץ זה נראה אף יותר מלחיץ מאשר למי שגר כאן, אבל לא יכולנו לעזוב".

העבודה הייתה שיקול בהחלטה? 

"כ-Co-Founder ו-CTO בחברת Faye חשוב לי להראות נוכחות מול העובדים, וזו הייתה הסיבה המרכזית לרצון להישאר. גם בראשית ימי המלחמה, כמעט בכל יום הייתי מגיע למשרדים שלנו בתל אביב כדי להיות עם העובדים שרצו להגיע, לוודא שלכולם יהיה מה לאכול ועם מי לדבר. הבאתי את הילדים שלי כמה פעמים למשרד והתחברנו כולנו בשהייה ממושכת במקלט. חלק מלהיות מנהיג, עבורי, הוא להיות נוכח באופן גלוי עבור החברה, גם אם אנשים רק רצו לבוא כדי להיות ליד אנשים אחרים. ישראל היא הבית שלי, ובית לא עוזבים ברגעים קשים".

אתה עדיין רואה את העתיד שלך בישראל

"כן. למרות כל קשיי המגורים בישראל (ועלויות המחייה הגבוהות בתל אביב) אנחנו לא ממהרים לעזוב לשום מקום אחר".

ג'וש פליט (35), כותב תוכן (Senior Creative Writer) בחברת אטרה (Atera). ​​בארץ 9 שנים

 

עולים שבחרו להישאר בארץ (צילום: יחסי ציבור)
ג'וש פליט|צילום: יחסי ציבור

איפה היית ב-7 באוקטובר?

"בבית עם אשתי. היינו בהלם מהסרטונים שיצאו. הכל היה מאוד מבלבל ודי לא ייאמן. פחדנו לצאת מהבית שלנו ביפו".

איך המשפחה בחו"ל הגיבה?

"המשפחה שלי גרה בדרום אפריקה. הם היו מאוד תומכים ואכפתיים. אבל הם יודעים שישראל היא הבית שלי".

העבודה הייתה שיקול בהחלטה? 

"לאטרה יש גישה משפחתית אמיתית. יש לי ניסיון רב בחברות טכנולוגיה, והאופן שבו התייחסו אלינו בזמן המלחמה היה חסר תקדים - הם למעשה אפשרו לאשתי ולי להתחתן. נאלצנו לבטל את תוכניות החתונה המקורית שלנו, שתוכננה ל-13 באוקטובר. אטרה עזרה לנו לארגן חתונה חדשה בפחות מ-72 שעות, זה קרה במשרדי החברה ברוטשילד בת"א והיא כיסתה את עלויות האירוע כולו. עשו הכל בשבילנו, בלי שאלות".

החתונה של ג'וש פליט בחברת אטרה (צילום: גיל מגלד)
החתונה של ג'וש פליט בחברת אטרה|צילום: גיל מגלד

החתונה של ג'וש פליט בחברת אטרה (צילום: גיל מגלד)
החתונה של ג'וש פליט בחברת אטרה|צילום: גיל מגלד

אתה עדיין רואה את העתיד שלך כאן?

"ישראל היא הבית שלנו. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אני גאה על ההזדמנות לגדל כאן ילדים".

אליסון ברוקס (34), מנהלת תוכן בסטארטאפ סרבלו (Cervello). בארץ 11 שנה

עולים שבחרו להישאר בארץ (צילום: צילום פרטי)
אליסון ברוקס|צילום: צילום פרטי

איפה הייתם ב-7 באוקטובר? 

"ב-7 באוקטובר בשעה 6:30 בבוקר היינו בבית. בסביבות 8:00 בבוקר בעלי קיבל את הסרטון שרץ בוואטסאפ בו רואים את המחבלים שנכנסו לשדרות עם טנדר. חשבתי שמדובר ב-5-6 מחבלים שנכנסו והם ינוטרלו בקרוב, אבל לאט לאט התחלנו להבין את גודל הזוועה. ההורים של בעלי דאגו וביקשו שנבוא אליהם לפתח תקווה כי יש להם ממ״ד. אספתי מהר את כל מה שיכולתי ובסביבות השעה 10:00 בבוקר כבר יצאנו מהבית. הרגשתי שכנראה לא נחזור בזמן הקרוב, מה שבאמת קרה - היינו שם במשך חודש וחצי עם הילדים".

איך המשפחה בחו"ל הגיבה?

"בסביבות השעה 14:00 התחלתי לקבל הודעות מחברים ובני משפחה בחו"ל, הם היו בחרדות. בקבוצות פייסבוק ו-וואטסאפ של עולים חדשים, בעיקר בקבוצות של הורים, דיברו הרבה על יציאה מהארץ, זה השפיע עליי והתחלתי גם לחפש טיסות. בהתחלה היו שמועות שאולי מדובר בפיגוע מאיראן וחשבתי שאנחנו נכנסים למלחמת עולם שלישית, או לכל הפחות למערכה כוללת באזור, ומיד חשבתי שהילדים שלי צריכים לעזוב את הארץ. הייתי בפאניקה מוחלטת. היו לי הרבה חברים ובני משפחה מחו"ל, יהודים ולא יהודים, שהציעו לנו להתארח אצלם. בשלב מוקדם מאוד שקלנו לנסוע לבן דודה של בעלי בספרד, אבל אחרי 3 ימים הוא אמר לנו שעדיף לא להגיע בגלל עליית האנטישמיות ומקרי האלימות נגד ישראלים ויהודים באירופה. התחלנו להבין שאירופה לא בטוחה יותר מישראל והיא ירדה מהפרק".

העבודה הייתה שיקול בהחלטה? 

"גם המנכ״ל של החברה שלנו בעצמו וגם עובדים רבים אחרים גויסו למילואים ובהתחלה לא הרגשתי שזה נכון לבקש בכלל לצאת מהארץ. ניגשתי למנהלת ה-HR בחברה ושיתפתי אותה בלבטים, והחברה תמכה בכל החלטה שלי ואף הציעה לי את האפשרות לעבוד מרחוק כמה שאצטרך.  התגובה הזו חיממה לי מאוד את הלב, והתחלתי להרגיש שכל הרעיון לצאת מהארץ לא נכון עבורי בכלל. החלטנו להישאר, ואנחנו שמחים וגאים על ההחלטה הזו". 

אתם רואים את העתיד שלכם בישראל?

"אני רואה את העתיד שלי בארץ ב-100% והמלחמה רק חיזקה אצלי את העובדה שזה הבית. היו רגעים ששקלנו לעזוב, אבל בחודש בדצמבר עשינו טיול בארה״ב והבנתי סופית שאני כבר לא שם, זה לא בשבילנו. גרתי בהרבה מדינות ואף פעם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה כאן. ישראל לא חפה מבעיות, אבל היא הבית היחידי שלנו. אני רוצה שהילדים שלי ירגישו שהם יכולים לסמוך על אנשים, מה שאני לא מכירה ממדינות אחרות. יש כאן משהו מאוד מיוחד, שותפות ועזרה הדדית, וזה רק התחזק בתקופת המלחמה".