בגיל 14 עזבה נועה טקהאשי (שאולי מוכרת לכם מהרשתות החברתיות בשם נועה טקה, הקיצור שהפך להיות מזוהה איתה) את הבית שלה בטוקיו, שם גדלה, ועלתה לארץ. כוכבת הטיקטוק בת ה-17 היא בת לאם ישראלית ואב יפני, ולדבריה, תמיד הייתה חצויה בין העולמות. "עליתי לארץ בסוף הקורונה, כשהייתי בכיתה ט', וממש התחלתי חיים חדשים מאפס. ידעתי עברית, אבל היה לי קשה בקריאה וכתיבה. אפשר להגיד שקיבלתי הלם תרבות", היא מספרת בשיחה עם mako. "ביפן הייתי בבית ספר מאוד 'יפני', זה לא היה בית ספר בינלאומי עם ילדי מהגרים, גדלתי כיפנית לכל דבר. היה את הצד של אמא שלי, שהיא ישראלית, אבל התנהגתי כמו יפנית".
לדבריה של טקהאשי, "להתנהג כמו יפנית" בא לידי ביטוי במשמעת נוקשה, וכן גם בסגנון אחיד שלא מאפשר יותר מדי מקום לביטוי עצמי. "בבית הספר הלימודים היו מאוד חשובים, התלמידים היו מתנהגים כמו חיילים. כשבאתי לארץ הייתי בהלם מזה שאנשים יותר פתוחים וזורמים, הייתי בהלם מהלבוש, מזה שאני יכולה לעצב את השיער איך שאני רוצה בבוקר. ביפן יש תלבושת אחידה בבית ספר, וזה לא רק חולצה ומכנסיים - זה מהשיער ועד הגרביים והנעליים. יש חנות מסוימת שרק בה קונים את התלבושת ולכל שכבה יש נעל משלה. בכיתה ז' כולם היו עם נעלים עם פס אדום, בכיתה ח' נעליים עם פס ירוק, אחר כך פס כחול וכו'. גם הגרביים היו צריכות להיות בגובה מסוים ורק בצבע לבן. זה שונה מפה ב-180 מעלות, שכל אחד מתלבש אחרת".
מגיל קטן טקהאשי עסקה באופנה וכילדה אף דגמנה. "היפנים אוהבים את המראה המעורב, פה אנשים מסתכלים עליי כאסייתית, אבל ביפן חשבו שאני לא יפנית בכלל. כשראו אותי מדברת יפנית שוטפת היו בהלם, הייתי צריכה להסביר שגדלתי שם", היא נזכרת. "בהתנהגות ובאישיות שלי תמיד הייתי ישראלית, יותר פתוחה ואנרגטית, וזה גם משהו שייחד אותי. היפנים פחות בקטע של להתנהג שונה מכולם. בכל קיץ ביקרתי בישראל ומאוד התחברתי לישראלים, תמיד רציתי לגור פה, אז כשאמא שלי אמרה לי שאנחנו עוברים לארץ מאוד שמחתי והתרגשתי".
נתקלת בקשיים חברתיים ביפן בגלל השונות שלך?
"ביסודי היו עוד כמה תלמידים מעורבים כמוני, ככה שהרגשתי חלק מהחברה. בחטיבה לעומת זאת כולם היו יפנים. אני לא יכולה לקרוא לזה חרם, אבל כן נתקלתי בתגובות כמו 'את זרה, את לא תביני'. היה לי קשה. אני בן אדם שמסתדר בכל מקום, וזו הפעם הראשונה שנתקלתי בקושי. כשאמא שלי אמרה לי שעוברים לישראל, הפסקתי ללכת לבית ספר".
לעומת החברה היפנית הנוקשה, בישראל טקהאשי השתלבה בקלות יחסית, יצרה חברויות לדבריה לא חוותה גזענות. "אני מבינה הומור, אני לא נפגעת ולא לוקחת דברים קשה", היא אומרת, "היו כאלה ששאלו אותי 'מה, את אוכלת כלבים?' או קראו לי בשמות מהצד השני של הרחוב, אבל זרמתי עם זה ואפילו זרקתי הערות בחזרה בצחוק ובהומור. אני מאמינה שאנשים בסוף לא פועלים מכוונה רעה".
Tokyo fits
בכיתה י' היא החליטה להשקיע יותר בחשבון הטיקטוק שלה, אותו פתחה כמה שנים קודם. "כבר ביפן היו לי 13 אלף עוקבים, בקורונה עשיתי כמה סרטונים מצחיקים ביפנית שהתפוצצו, אבל כשהגעתי בארץ רציתי להתנתק מהיפניות כי ידעתי שאנשים כאן לא יבינו את הסרטונים האלה. מה שהיפנים חושבים שמצחיק, ישראלים כנראה לא יבינו. בכיתה י' התחלתי להעלות מאפס סרטונים, והסרטון הראשון שהתפוצץ היה כשלבשתי חולצת בית ספר בצבע צהוב. היו הרבה תגובות על זה והבנתי שאני יכולה לנצל את הרגע".
כיום לטקהאשי יש 93 אלף עוקבים באינסטגרם ו-356 אלף בטיקטוק. היא מצליחה לבלוט ברשת בעיקר בזכות הסגנון והמראה הייחודי שלה, אבל גם בזכות הכישרון בתחום הריקוד והמשחק. "המעבר הביא אותי למיינדסט שבו הבנתי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, וזה מושך אנשים", היא מסבירה.
איפה את רואה את העתיד שלך, בישראל או ביפן?
"גם וגם. אני עדיין טסה ליפן פעם בשנה, אבא שלי אמנם גר איתנו בישראל, אבל עדיין חי על הקו עם יפן. מעניין אותי לגור שוב ביפן אחרי הצבא ולעבוד בתעשיית האופנה".
מה החלום שלך?
"אני חושבת שאני יכולה לעשות המון דברים ושאנשים יכולים לקחת השראה ממני. יותר מהסטייל שלי וממה שפיזית רואים עליי, המסר שאני רוצה להעביר הלאה הוא שתעשו מה שאתם אוהבים, תרדפו אחרי החלומות שלכם ואל תחשבו על מה אחרים אומרים".