כשבממשלה יושבת לראשונה מפלגה ערבית, כשהקואליציה עומדת למבחן (גם) היום וכשהנפת דגל פלסטין בקמפוסים נאסרת בחוק, היחסים בין ערבים ליהודים במדינה משמעותיים וטעונים מהרגיל. עמותת Tech2Peace מבקשת להשתמש במנוף הכלכלי המשמעותי ביותר של השנים האחרונות – ההייטק הישראלי, במטרה לגשר על הפערים והמחלוקות בין יהודים לפלסטינים.
Tech2Peace, זוכת פרס "תקווה ישראלית" ברוח נשיא המדינה, מחברת בין צעירים מישראל והגדה המערבית, יהודים וערבים, באמצעות הכשרות המשלבות טכנולוגיה, יזמות ודיאלוג. העמותה מקיימת חמישה סמינרים בשנה, כל אחד מהם בן שבועיים וכולל לינה, בערים בפריפריה - ירוחם, ג'סר א זרקא, נצרת ועוד. הסמינרים מיועדים לבני 20-30, ומתקיימים בשפה האנגלית (אם כי ברמה בסיסית).
גם לאחר סיום הסמינר, העמותה ממשיכה לטפח את קהילת הבוגרים שלה – כ-350 איש עד היום, ומקיימת עבורם מפגשים, הכשרות ופעילויות מעמיקות לאורך כל השנה.
בנוסף, הבוגרים המצטיינים נשלחים לחממות טכנולוגיות בארה"ב ומקבלים הזדמנות לפתיחת סטארטאפים משותפים. בין נותנות החסות לעמותה ניתן למצוא את מיקרוסופט, גוגל ואוניברסיטת MIT, אשר שולחת מרצים מטעמה ללמד בהתנדבות בסדנאות.
מאחורי היוזמה עומד תומר כהן, בן 29, אחראי פיתוח שותפויות אסטרטגיות, ועד לא מזמן מייסד שותף ומנכ"ל שותף של חברת Tech2Peace. בשבוע שעבר הוא הציג את החזון שלו לעמותה בכנס Under30 של מגזין פורבס, שנערך בירושלים.
"העמותה קמה ב-2018 ועד היום ערכנו 12 סמינרים, שבהם לומדים המשתתפים מקצועות הייטק, כמו בינה מלאכותית, פיתוח אפליקציות, תכנות ועוד, וכן עוברים סדנאות דיאלוג אינטנסיביות במטרה להבין איך האחר חושב", מספר כהן ל-mako. "בכל סמינר 30 משתתפים בממוצע, 15 ערבים – גם מישראל וגם פלסטינים מהגדה, מחנות פליטים, מקומות מאוד מגוונים ולא קלים, ו-15 יהודים. יש לנו גם יחס שווה של גברים-נשים. אפשר להגיד שמגיעים אלינו מכלל האוכלוסיות, למעט חרדים. גם זה יקרה מתישהו. מרבית האנשים שמגיעים אלינו בחיים לא פגשו או דיברו עם מישהו מהצד השני".
כהן גדל בירושלים בתקופת הפיגועים והאינתיפאדה השנייה, ובצבא היה לוחם ביחידה טכנולוגית. "הייתי ילד קטן, לא הכרתי ערבים פלסטינים, ובכל פעם שהיו מקרי טרור בירושלים או בכלל, התחלתי להתרגל לזה, לחשוב שזה הנורמלי, והייתי צריך להזכיר לעצמי בכל פעם שזה לא נורמלי", הוא מספר. "לפני הצבא הציעו לי להצטרף לתוכנית של מפגש של ישראלים עם פלסטינים בחו"ל והלכתי אליה, ופעם ראשונה פגשתי פלסטינים. זו הייתה חוויה עוצמתית, גיליתי שבין האויבים המרים שלנו, יש גם אנשים טובים. זה מאוד פתח אותי להבין שהמציאות מורכבת יותר, ממה שהיה נדמה לי עד אותו שלב. תהיתי לעצמי איך אפשר להשתמש בטכנולוגיה, לא רק בשביל הגנה צבאית אלא כדי לקדם שלום או עתיד יותר טוב".
אחרי הצבא הוא פגש את אביר (שם המשפחה שמור במערכת) ואורי רוזנברג, שסיפרו לו שהם עושים הכשרות של דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים, ובמשך עשור עברו אצלם כ-400 איש. הוא התעניין וחקר אותם מהן הבעיות העיקריות של המפגשים האלו והם ענו – "אין המשכיות, גם אם עכשיו יש מפגש או סמינר מדהים, הפלסטיני חוזר למחנה פליטים שהוא גר בו, הישראלי חוזר הביתה ואין המשכיות, החיים שונים וכל כך מקוטבים. הדבר השני הוא שתמיד מגיעים אותם משוכנעים, אחוז אחד של משוכנעים, כאשר יהודים מעמדות של מרכז, ימין, אפילו שמאל ציוני, בקושי מגיעים. כנ"ל גם בחברה הפלסטינית, אותו אחוז משוכנעים מאזור רמאללה מגיעים, ואנשים ממחנות פליטים לדוגמה פשוט לא מגיעים לדברים האלה".
עם שתי התובנות האלו החליט כהן, ביחד עם אביר ורוזנברג, לעשות משהו שונה, תוך התרחקות מכוונת מהגדרתם כעמותה עם עמדה פוליטית. "אמרתי לעצמי, בואו נביא ישראלים ופלסטינים שלא נפגשו, וניתן להם יכולת ליצור לעצמם עתיד כלכלי ואנושי יותר טוב. המצב בגדה מאוד מאתגר, אין כמעט עבודות בהייטק. העבירו לא מזמן החלטה בכנסת שהקצתה 500 אישורים לפלסטינים לעבוד בהייטק. בישראל חסרים לפחות 13 אלף, אם לא 15 אלף, מתכנתים ומהנדסים", אומר כהן. "במקום לשכור עובדים בהייטק ממזרח אירופה או הודו, אפשר בעצם לשפר את ההכשרות הייטק שיש לאוניברסיטאות בגדה על ידי בוטקאמפים ולהביא אותם לעבוד בישראל. זה לא מספיק קורה".
לסמינר מגיעים משתתפים עם רקע במקצועות טכנולוגים או לחילופין בסיס יזמי-חברתי. "אלו אנשים שהולכים להיות מנהיגים תוך עשור או שניים בחברה הישראלית או הפלסטינית. שנה שעברה קיבלנו קרוב ל-700 בקשות על 100 מקומות בסמינרים", אומר כהן. "אנחנו רואים שסך הכול לאורך השנים יש ביקוש והרבה אנשים רוצים להצטרף אלינו, גם בגלל ההמלצות החד משמעיות של הבוגרים שלנו, וגם בגלל שאנשים רואים את הלוגו של גוגל, מיקרוסופט או MIT וחושבים, 'בשביל הדבר הזה אני מוכן לצאת מאזור הנוחות'".
איך אתם פונים לאנשים ומפרסמים את התוכנית שלכם?
כהן: "אי אפשר לפנות באופן רשמי לאנשים בגדה ולהציע להצטרף להכשרה עם ישראלים. זה נחשב נורמליזציה, וזה דבר שנתפס בתור בגידה בחברה הפלסטינית. הנקודה היא שהבוגרים שלנו שכבר השתתפו בסמינרים הם בעצם השגרירים הכי טובים שלנו, הם מציעים לחברים שלהם להגיש מועמדות ומפיצים את זה בקמפוסים. זה חייב להיות מתחת לשולחן ובצורה די סודית. אנחנו גם מפרסמים ברשתות החברתיות, ככה אנחנו מגיעים לקהל חדש, אנשים שמעולם לא הכירו אף אחד מהצד השני. נוצרות חברויות אמת בלב ובנפש וזה מה שנותן את הבסיס לשותפות העסקית, שמאפשרת לשרוד ואפילו לצמוח, גם כשיש הסלמה ביטחונית".
על איזה נושאים מדברים?
"אנחנו ארגון לא פוליטי, אבל מדברים על הכול. בימים הראשונים הדיאלוג יותר פשוט, על נושאים תרבותיים, משחקים קלילים כדי לשבור את הקרח. אחרי כמה ימים מה שקורה זה שמתחילים לדבר על הדברים הקשים - יום העצמאות לעומת הנכבה, מישהו שמספר שדוד שלו היה פעם פעיל בפתח או חמאס ואיזה חוויות נצברו לו מזה. מישהו היה לוחם בצבא ופעם היה בסיטואציה אלימה עם פלסטינים. מדברים על הכול. כשמתחילים לדבר על הדברים הקשים, אנשים נשברים. הם לא רגילים לראות בצד האחר אנושי, ולראשונה הם מכירים נרטיב אחר. לאנשים בסמינר יוצא לבכות להתפרק. לקראת סוף הסמינר מתחילים לדבר מה אפשר לעשות כדי לקדם עתיד יותר טוב בפן הכלכלי. אנחנו לא מדברים על פתרון סופי לסכסוך, אין לאף אחד יומרה לקבוע אם צריך מדינה אחת או שתי מדינות".
"זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי יהודים"
עדנאן ג'אבר, בן 27, נולד וגדל בשכונת שועפט בירושלים. הוא למד מדעי המחשב באוניברסיטה הבינלאומית בג'נין, ואחרי הלימודים התקשה למצוא עבודה בחברות ההייטק הישראליות, גם בין היתר בשל אי שליטתו בשפה העברית, וגם כי לא הכיר יהודים בכלל והרגיש זר ביניהם. הוא נתקל לגמרי במקרה במודעה של Tech2Peace, ונרשם לסמינר הראשון בשנת 2018 שנערך בירוחם. היום הוא מתנדב בעמותה וחבר בדירקטוריון שלה.
"זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי יהודים. בשני הימים הראשונים הייתי קצת סגור, לא ידעתי אם מישהו מהאנשים כאן הוא שב"כ או מוסד, אבל בגלל הדיאלוג נפתחנו וראינו את מה שיש לנו במשותף", הוא מספר. "דיברנו על הדברים הקשים, מה למדנו בבית ספר, זו פעם ראשונה ששמעתי חוויה אחרת, ושיתפתי את החוויה שלי, בין אם זה במחסומים או הפחד שהיה לי. כשסיימתי את התוכנית, חזרתי לירושלים יותר בטוח והתחלתי להתנדב בארגון".
ג'אבר הקים גם סטרטאפ משלו, ביחד עם חבר מבית הספר, בשם Yalla Reyada (ספורט בערבית). מדובר בפלטפורמה דרכה הם עוזרים למאמני כושר לאמן מתעמלים דרך האינטרנט, לייצר הכנסה חכמה ולשווק את השירותים שלהם. הוא מפתיע מעט ואומר: "כמעט בכל אוניברסיטה פלסטינית לומדים מקצועות טכנולוגיים, אבל אין הרבה סטארטאפים פלסטיניים".
MIT הביעו עניין לאמץ את המודל של Tech2Peace ולהטמיע במקומות שונים בעולם, כמו דרום אפריקה. "עד 2025, אנו צופים שיהיו לנו 1,500 בוגרים ישראלים ופלסטינים שעובדים ביחד על מיזמים משותפים, ויהיו סוכנים של שינוי חיובי בכל רחבי האזור. הם יקדמו עתיד יותר לכולנו של הבנה, שותפות כלכלית ואנושית, שתחזק את הקול של המתונים באזור", מסכם כהן. "במקום להילחם בדברים הלא טובים באזור, אנחנו בוחרים להגדיל את האור".