לא מעט מכתבי החדשות בעולם התרכזו בימים הראשוניים בקייב, כך גם הישראלים שביניהם. אך בעקבות מידע מודיעיני שהגיע בעיקר מארצות הברית הבינו העיתונאים שייתכן והם עומדים להיקלע למצור על העיר והתקפות כבדות שמהן יהיה קשה לברוח. לכן בהחלטה משותפת כמעט כל העיתונאים הישראלים עזבו את קייב, למעט איתי אנגל שכבר חווה כמה מלחמות ורון בן ישי.
דרור גלוברמן תפס את אוהד חמו, כתב חדשות 12, שיצא מהעיר לראיון בדרכים. "נפל הפור ונפלה ההחלטה והחלטנו לעזוב את קייב אולי, אתה יודע, ממש בחלון ההזדמנויות שהולך ונסגר לו", הוא מספר. "אז אנחנו אחרי 12 שעות של נסיעה כבר, בדרכנו לאחד הגבולות של אוקראינה. הנסיעה לא נגמרת, יש לנו עוד כמה שעות עד שנגיע לגבול".
חמו שרגיל לסקר אזורי סכסוך, במיוחד בשטחים, סיפר על השוני שיש בשטח האוקראיני: "עבדנו קשה, אם כי זו הייתה מלחמה מאד מוזרה. זו הייתה מלחמה, שבניגוד למלחמות אחרות שסיקרתי, לא באמת ראית את שדה הקרב. לא היית בחזית. היום, אגב, כשנסענו עברנו בסה"כ קילומטר מהכוחות הרוסים. איפה היה מפחיד? היו שם כל מיני סימנים, היו כל מיני כוחות אוקראינים בכל מיני מליציות - אבל לא ראית את הגופות. ולהגיד לך בכנות וביושר? לא, לא פחדתי. לא.. למעט אולי תקרית אחת של ירי מעל הראש של צוותים ישראליים, לא היה שום פחד".
מלחמת הטיקטוק הראשונה
מלחמת רוסיה-אוקראינה מתאפיינת בדבר נוסף והוא השימוש ברשתות החברתיות כדי להעביר מידע, אולי מדובר במלחמה הראשונה שבה כלי התקשורת רודפים אחרי התכנים שעולים לרשתות ולא להפך. עם זאת, השימוש הנרחב בטיקטוק ואינסטגרם יוצר בעיה נוספת והיא הפייק ניוז, בעיה שגם אוהד חמו נאלץ להתמודד איתה: "אני חושב שאם שמעת את הדיווחים שלי, אם היה משהו שהקפדתי לעשות, זה להשאיר את הדברים בקונטקסט. הקפדתי להיות מאד זהיר, לא לרוץ אחרי כל זנב ידיעה - אלא אם כן היא מאומתת. כשהידיעות לא מאומתות - אמרתי את זה בפירוש. צריך לברור את הדברים הוודאיים, המוצקים, את המידע האמין, את התמונות שאני יודע בוודאות מהיכן הן מגיעות. והיו הרבה מאד דברים, שסליחה על הביטוי השחוק, נשארו בחדר העריכה. אתה יושב שם בקייב, אתה מקבל תמונות ממרחק לא רחוק ממך, ואתה לא משתמש בהן. אתה לא משתמש כי אתה לא יכול לוודא אותן. אז במובן הזה אני חושב שנשמרתי מאד, ניסיתי להיות מאד זהיר. נדמה לי גם שלא כשלתי בזה".
בין שלל הפייק ניוז שהופץ ברשתות ניתן למצוא סרטי קולנוע שהוצגו כמראות מאוקראינה, משחקי מחשב ועוד. אז כיצד יודעים על מה לסמוך?
"יש גם הרבה תמונות שמגיעות מאידליב, מסוריה. הטנקים עולים באש, לכאורה טנקים אוקראינים, מקורם בכלל בסוריה לפני 4 שנים במלחמה נגד דעא"ש. איך אתה מוודא? אתה משתמש בתמונות שאתה יודע שמגיעות ממקורות מהימנים, כמו סוכנויות ידיעות רציניות כמו רויטרס, AP, דברים מהסוג הזה. כשאתה מקבל תמונות ברשת אתה מצליב את זה עם כמה מקורות, כמה רשתות. האתגר הגדול היה פחות תמונות, פחות ויזואליה ויותר אינפורמציה. אתה עולה כמעט כל שעה לדיווחים ואתה צריך לחדש, אתה צריך להביא דברים. אתה צריך לתת איזשהו תיאור של שדה קרב שאתה לא רואה אותו. אני אמנם נמצא פה פיזית בקייב, באוקראינה, אבל אתה יודע, בגדול אני אספר לך שכל אדם - גם בישראל - מקבל את התמונה לא פחות ממני. וככה זה, זו האמת. ככה זה בעידן של רשתות חברתיות ובעידן של מידע זמין כל כך. בגדול אתה יכול לשבת בכל נקודה בעולם ולהבין מה קורה".
נשאלת השאלה למה ערוצי הטלוויזיה משקיעים כוח אדם וכסף בשליחת עיתונאים למרות סיכון החיים, אם את רוב המידע ניתן לקבל ברשת?
ובכן, חמו מסביר שזה יותר מורכב מזה: "קודם כל בעידן של טלוויזיה יש חשיבות לנוכחות שלך בכלל שם. זאת אומרת, בסוף יש "אינפוטיינמנט". יש בזה, אני לא רוצה להשתמש במילה הצגה, אבל יש בזה שואו מסוים. יש לזה גם חשיבות עיתונאית, אין מה לעשות. נכון, במלחמה הזאת זה היה קצת פחות מורגש או ניכר, שוב משום שהחזית לא הייתה אצלנו, לא ראינו את הלחימה. אנחנו שמענו אותה אגב, אבל לא ראינו אותה. אני יודע לספר על הבריקדות ועל העובדה שהייתי שם בפרלמנט ואני רואה כוחות משוריינים. אז אתה מקבל ממקור ראשון באמת אדם שנמצא בלב, במרכז העצבים, והוא מספר לך מה שהוא רואה - והוא רואה הרבה והוא שומע הרבה. ושתיים, וזה אולי חשוב יותר מכל העבודה שלי, זה להביא את הסיפור האנושי. ומלחמה זו מלחמה, ומלחמה זו טרגדיה אדירה, והיו שם טרגדיות אדירות וגם מול העיניים שלנו. אתה יודע, אותו תיק בית ספר של ילד שאתה רואה שהופצץ ע"י טיל גראד או משהו מהסוג הזה ואתה מרים אותו. אותם קולות אנושיים, אותם זוג שיושב ומתפלל במרתף של בית חולים. בוכה ומתפלל לגורלה של אוקראינה. המחסור במזון, המחסור בשתייה, התמונות מהסופרים, התמונות מתחנות הדלק, המצוקה - קח את כל התמונה הזו, אני לא חושב שבאמצעים אחרים - נקרא לזה באמצעי בלתי ישיר או בלתי אמצעי - היית יכול לקבל את התמונה הזאת שהצופים שלנו קיבלו אותה לדעתי מעצם הנוכחות שלי ושל עמיתיי כאן".
דוגמה לטיקטוק שהוא פייק - זו עהד תמימי הפלסטינית
כיצד עונים אז לאותם גולשים שהתרגלו לקבל את המידע שלהם מהרשתות וכבר לא מאמינים בעיתונאות? למה כן חשוב שיהיה אדם על ההגה באוטוסטרדת המידע?
חמו משיב: "רשתות חברתיות הן עולם מקביל, זה עולם הרבה פעמים שקרי, מטעה, מוטעה. באמת, זה יקום מקביל לחלוטין שהרבה פעמים פשוט לא נפגש עם המציאות. וגם סיפור המלחמות - בדיוק כמו סיפורים פוליטיים ואחרים - גם הוא דוגמה טובה לזה. אם אתה נסמך על רשתות חברתיות - אתה לא באמת מקבל שום תשובה. אתה לא מבין את המציאות נכוחה, אתה מושפע מקבוצה של בלוגרים, קבוצות של אנשים בעלי אינטרס שיושבים ומנסים לייצר איזושהי דעת קהל מסוימת. אבל אם אתה מחפש את האמת - היא לא נמצאת שם".