היי, אתם – כן, אתם, שקוראים עכשיו את הכתבה הזו. אנחנו יודעים מי אתם. לא, באמת. אנחנו יודעים את זה כי אתם מחוברים לרשת חברתית שמספרת לנו עליכם כל מה שצריך לדעת, כי אתם משאירים תגובות שאליהן מוצמדים סימנים ייחודיים מהמחשב או הסמארטפון שלכם, או סתם כי אתם כותבים לנו בתגובות פרטים שהם אשכרה נכונים.
פעם הגילוי הזה היה מזעזע אתכם, נכון? אבל נראה שבשנים האחרונות הוא הפך להיות כמעט מובן מאליו. 2014 היתה שנה עשירה במקרים שהוכיחו שפרטיות היא כבר לא אופציה – כפי שסיפרו לנו כבר בשנים שעברו אנשים כמו המדליף אדוארד סנודן ומנכ"ל גוגל לשעבר אריק שמידט. רוצים לדעת עד כמה הפרטיות שלכם בבעיה? דרגו כל אחד מהמקרים הבאים בין 1 ל-10 בסקאלת הפראנויה שהם עוררו בכם ואם הציון הכולל נמוך מ-50 – כנראה שהפרטיות הפסיקה לעניין אתכם מזמן.
הסלפיז שלכם בענן
איזה כיף שאפשר לצלם היום תמונות ולשתף אותן בלי למסור פילם לפיתוח או אפילו להצטרך להעביר אותן ממכשיר למכשיר בעזרת חוטים. הכל מגובה בענן וכל ילד עם מקלדת יכול לראות כל מה שצילמנו אי-פעם. רגע, מה? מה ששמעתם – התמונות האינטימיות ששלחתם בשבוע שעבר לבן או בת הזוג? סביר להניח שהם לא היחידים שיראו אותן.
השנה למדו זאת על בשרן משתמשות אפל ברחבי העולם, שגילו כי אף אחד לא צריך לגנוב את מכשיריהן – או אפילו להשתלט עליהם – כדי לגנוב תמונות שהיו אמורות להיות מושמדות לאחר צפייה אחת (או שתיים). בסירה הזו נמצאות מצד אחד ידועניות לוהטות כמו ג'ניפר לורנס, קייט אפטון, קירסטן דאנסט, אריאנה גראנדה ורבות אחרות, ומצד שני מורה ישראלית שתמונותיה הופצו על ידי תלמידיה.
כזכור, במקרה הראשון אשמה כנראה פרצה בשירות הענן של אפל, iCloud, שאיפשרה להאקרים להיכנס לחשבונות הסלביות בעזרת תוכנות שניסו עשרות אלפי סיסמאות עד שהגיעו לסיסמאות הנכונות. במקרה השני, הסתבר שהמורה צילמה את עצמה מבלי להיות מודעת לכך שהתמונות מהאייפון מסונכרנות אוטומטית עם האייפד בו היא משתמשת בכיתה. תלמידים שראו את התמונות על הטאבלט הפיצו אותן דרך וואטסאפ.
מי יאבטח את מצלמות האבטחה?
גם המכשירים שאמורים לתת לכם תחושת ביטחון נגישים לכל. מצלמות אבטחה, שבהן ניתן לצפות בזמן אמת באמצעות הרשת, מוצגות כבר שנים על ידי הוליווד כאמצעי של "האח הגדול" לחדור לחיינו, אבל רק לאחרונה קיבלנו לכך המחשה מטרידה באופן חסר תקדים: אתר Insecam הציע לכל גולש לצפות בעשרות אלפי מצלמות מרחבי העולם בזמן אמת, כ-750 מהן בישראל.
יוצר האתר הבהיר כי המצלמות המוצגות בו אינן מוגנות בסיסמה ייחודית. במלים אחרות: הן משתמשות בסיסמאות ברירת המחדל שאיתן יוצאים המכשירים מהקופסה. חיפוש קטן בגוגל מספיק כדי לפרוץ אותן, ולכן הוא החליט, לטענתו, לזעזע אותנו כדי שנמהר להחליף סיסמה למשהו שאינו 1234. לפי כמות המצלמות שעדיין חשופות באתר לעין כל – הזעזוע לא הספיק.
עפים עליכם
גם מי שלא קנה מעולם מצלמת אבטחה, או אפילו מוניטור לתינוק, חשוף היום לכל זב חוטם עם כמה דולרים וקואורדינציה בסיסית. הכל בגלל הכטב"מים, או הקואדקופטרים (או בגרסה אחרת: קואדרוקופטרים).
למי שעוד לא נכנס לטרנד, מדובר בצעצועים מעופפים שבדרך כלל מצוידים במצלמה מובנית ונשלטים על ידי אפליקציית סמארטפון. המפעיל יכול לצלם בעזרתם נופים מדהימים ממעוף הציפור, או את השכנה מלמעלה דרך חלון חדר השינה. הכל גם מוקלט, כך שאפשר ליהנות מהצילומים בשידורים חוזרים ולשתף אותם ביוטיוב, כדי שכל העולם יראה.
הבעיה הבסיסית עם הכטב"מים היא שכמו הרבה טכנולוגיות אחרות, הם פרצו לחיינו כמשהו קליל וכיפי שאף אחד לא חשב על ההשלכות שלו. בינתיים, בארה"ב ובאירופה החלו להתקיים דיונים ערים בניסיון לקבוע חוקים וכללים לשימוש בכלי הטיס הזעירים והזמינים לכל. בינתיים, הם ממשיכים לעוף חופשיים.
זה לא הסוד שלי
כמה סמלי שאחת הדוגמאות הבוטות ביותר לחוסר היכולת לשמור על זהותכם בסוד היא אפליקציה שזה בדיוק שמה. "סיקרט" הושקה בתחילת השנה ואפשרה לנו לראשונה למתוח ביקורת על החברים שלנו באופן שבו כמעט בטוח שהם יראו זאת אך בטוח באותה מידה שלא יוכלו לדעת מיהו כותב הביקורת.
או שלא.
כפי שהתגלה זמן קצר לאחר שהאפליקציה נפתחה לשימוש בכל העולם, דווקא יש דרך די פשוטה לגלות מי כתב עליך דברים רעים או סתם מביכים בסיקרט: פותחים חשבון, מוסיפים אליו רק חברים שאינם פעילים או חבר-שניים פעילים וכמה חשבונות פיקטיביים שפתחתם לשם כך – והופ! אתם יודעים בדיוק מי מהחברים שולח את כל הסודות שאתם רואים – החשבון הפעיל היחיד שאתם עוקבים אחריו.
כמובן שגם בלי להערים על המערכת ניתן היה לגלות את זהותם של כותבי סודות, שלא נזהרו מספיק וכתבו דברים שרק הם ומושאי הסודות שלהם ידעו. אבל זה כבר סיפור אחר.
אז מה למדנו? שאפילו רשת חברתית אנונימית, לכאורה, אינה באמת מספקת למשתמשיה הגנה אחד מהשני – ושלא נדבר בכלל על הגנה ממעקב מצד החברה עצמה. אבל זה כבר שייך לדוגמא הבאה.
דורסים את הפרטיות
"מצב אל", כך קוראים לזה כשקוד סודי מאפשר לדמותנו במשחק וידאו לא להיפצע ולא למות, אפילו אם דאע"ש עורפים לה ראש או שניים, וגם לדעת מה עושים כל האויבים הווירטואליים. כך גם כונה בעיתונות מצב הניהול של אפליקציית המוניות "אובר", שלפני כחודש הסתבר שעובדיה יכלו לצפות בלחיצת כפתור בכל נתוני השימוש של כל אחד מלקוחותיה. הזמנת מונית? מיקומך, מיקום המוניות סביבך, המסלול המבוקש, השעה, הסכום ששילמת וכמובן גם פרטי זהותך חשופים לעובדי החברה.
הכל התחיל בעיתונאית ג'והאנה בויאן, ששאלה שאלות שכנראה לא מצאו חן בעיני אחד מבכירי החברה. הוא שלח לה תיעודים של נסיעות שלה במוניות החברה, אותם לא שיתפה איתו, ואף התגרה בה כשהגיעה למטה החברה לראיין אותו. מספר ימים אחר כך, בארוחת ערב בה השתתפו כתבים, הציג בכיר אחר מפות בהן נראו מיקומי לקוחות בזמן אמת ואיים להשתמש ביכולת הזו כדי לחשוף את רשומות הנסיעות של הכתבת שרה לייסי.
הדבר אירע לאחר שלייסי כתבה כי מחקה את האפליקציה בעקבות הערה סקסיסטית של עובד מטה החברה בעיר הצרפתית ליון, והציעה לנשים ברחבי העולם שלא להשתמש בשירותי החברה. העובד רמז כי נסיעותיה במוניות של החברה חושפים כמה פרטים אפלים על הכתבת.
השערורייה שהתעוררה אמנם אילצה את אובר להתנצל ולהתחייב להגביל את השימוש ב"מצב אל", אך משום מה לא נרשמה נטישה המונית שלה על ידי נוסעים החרדים לפרטיותם ואף לא דרישה חד משמעית לכבות את האפשרות לדעת היכן נמצא כל משתמש.
גוגל יודעת איפה היינו ומה עשינו
כמובן שלא רק עובדי אובר יודעים היכן אנו נמצאים בכל רגע נתון. גוגל, שרובנו מחזיקים סמארטפונים עם מערכת ההפעלה שלה, אנדרואיד, יודעת עלינו אפילו יותר – החל ממתי קמנו בבוקר (אלא אם כן אתם מאלה שעוד מחזיקים שעון מעורר מיושן ליד המיטה), דרך הנושאים עליהם אנו מתכתבים בהודעות ובמייל ועד לסדר היום הגיאוגרפי שלנו. כן, בדיוק כפי שאמר טל ברודי, בגוגל "אנחנו במפה ונשארים במפה, ולא רק בספורט (אלא) בהכל".
השנה, בפעם המי-יודע-כמה, התעוררו שוב משתמשים שגילו מעט מאוחר שלגוגל יש עמוד ששומר ומציג את מסלול חייהם – החל מהרגע בו נכנסה לחייהם אפליקציית המפות שלה. ניתן לראות בו את המקומות בהם בילינו את זמננו, המהירות בה עברנו ביניהם ואפילו הערכות לגבי מה זה אומר שהיה אמצעי התחבורה שלנו – מכונית, אוטובוס, רכב, אופניים או הליכה רגלית.
באופן טבעי, גוגל טוענת שהמידע הזה זמין רק למשתמש עצמו וניתן לאיפוס, אך הסעיף הבא יבהיר עד כמה ההצהרה הזו פשוט לא נכונה.
למה הפנס צריך לדעת איפה אנחנו?
לא רק גוגל עצמה אוספת עלינו מידע מהסמארטפון. נכון, כבר הזכרנו את אובר, שיודעת היכן נמצא כל מי שהפעיל את האפליקציה כדי להזמין מונית – אבל זה עוד צורך שניתן להצדקה. הרי היא צריכה לדעת לאן לשלוח את הנהג. אבל איזו הצדקה יש לפנס לדרוש לדעת איפה אנחנו?
לא, אנחנו לא מגזימים. היכנסו לחנות האפליקציות של גוגל וחפשו כאלו שמאפשרות לכם להשתמש במבזק ה-LED של המצלמה הסלולרית כפנס. בחרו אחת מהתוצאות, באקראי, והציצו ברשימת ההרשאות שהיא מבקשת. סביר להניח שתמצאו שם גישה לרשת (כדי להציע לכם פרסומות), גישה למיקומכם (כדי שהפרסומות יתאימו לאזור שלכם), ובאפליקציות רבות אף דרישה לקרוא את ההודעות שלכם או לעשות שיחות על חשבונכם.
נכון, לא כל האפליקציות מגזימות בדרישות. כך, לדוגמה, פעמים רבות הדרישה לקרוא הודעות מיועדת לקצר את הליך ההרשמה לשירותים כמו וואטסאפ (במקום להקליד קוד שמגיע ב-SMS, האפליקציה יכולה לקרוא אותו אוטומטית), לחסוך חלונות קופצים מעצבנים (כמו "האם ברצונך להפעיל את המצלמה?" בכל פעם שאתם מנסים לצלם את עצמכם במהלך צ'ט פייסבוק עם חבר) וכדומה. אבל לא כל אפליקציה צריכה גישה לכל דבר, ואין סיבה שנוריד אפליקציות חודרניות כשקיימות להן אלטרנטיבות שאינן מרגלות אחרינו.
וואטסאפ ושערוריית ה-V הכחול
נכון שכמעט שכחתם מהסערה שהתעוררה רק לפני חודש, בעקבות עבודת הצבעות הקטנטנה באפליקציית ההודעות הפופולארית שכמעט גרמה לנטישה המונית של השירות? אמנם שני ה-V ששינו את צבעם מאפור לכחול רק ניסו להכניס לוואטסאפ תכונה שקיימת אצל כל השירותים המתחרים בצורה כזו או אחרת, אבל הצליחו להרגיז ולהטריד אותנו.
עד השינוי הזה אפשרה וואטסאפ למשתמשים לדעת האם הנמענים קיבלו את ההודעות שלהם ומתי הם נכנסו לאחרונה לאפליקציה – מה שאיפשר, בחשבון פשוט, לנחש אם אנשי הקשר שלכם קוראים את ההודעות שלכם. אך הסימון הכחול העלה את המעקב אחר הצד השני בשיחה לרמה כזו שמאפשרת לדעת מתי הוא קרא כל הודעה והודעה, כולל בקבוצות, וכך לדעת מי לא באמת מתעניין במה שיש ל"הורי גן סחלב" להגיד.
נכון, אחרי כשבועיים הוציאה וואטסאפ עדכון נוסף, שמאפשר לכבות את הסימן, אבל איכשהוא מצאנו יותר אנשים שלא נעים להם לכבות אותו, כדי שחבריהם לא יחשבו שהם מסתירים מהם משהו, מכאלה שכיבו אותו בפועל. הסיפור הזה ממחיש טוב מכל הקודמים את הבעיה: הפרטיות הפכה לדבר כה חמקמק, שכבר לא נעים לנו אפילו לבקש לשמור עליה.
