שמעו סיפור: בשנת 2001, מזמן מזמן, יצא משחק בשם ICO לקונסולת הפלייסטיישן 2, והפך לקאלט. המשחק הזה הציג גרפיקה יפהפיה עם סיפור מינימליסטי, הפך לחביב המבקרים ולאחד ההוכחות הניצחות לטענה "משחקי וידאו יכולים להיות גם אמנות". ארבע שנים לאחר מכן, ב-2005, יצא ל-ICO מעין משחק המשך בשם Shadow of the Colossus, והצליח אפילו יותר מקודמו. המבקרים נפלו מהרגליים, הגיימרים הכתירו אותו לאחד המשחקים הטובים בכל הזמנים, הכל טוב ויפה.

הסיפור של The Last Guardian, משחק חדש מבית סוני לקונסולת הפלייסטיישן 4, מתחיל איפה ש-Shadow of the Colossus נגמר. שנתיים אחרי שהמשחק ההוא יצא, הודיעה סוני כי היא כבר עובדת על משחק ההמשך, שעתיד לצאת אוטוטו. ואז עברה שנה, עברו שנתיים, עברו חמישה - ומשחק ההמשך לא הגיע.
והנה, בסוף 2016, כמעט עשור אחרי שהוכרז, The Last Guardian סוף סוף יצא. הפיתוח שלו עבר טלטלות רבות, כולל התפטרות של הבמאי הנערץ שפחות או יותר המציא את שני המשחקים הקודמים (ובסופו של דבר חזרתו לפרויקט מעט לאחר מכן כ"יועץ חיצוני"), אבל היי, עדיף מאוחר על אף פעם, לא?

הבעיה באיחורים אופנתיים

קשה לכתוב ביקורת על The Last Guardian. מצד אחד, מדובר באחד המשחקים הכי יפים והכי יחודיים שם בחוץ. השאיפות האמנותיות שלו בשמיים, הדברים שהוא מנסה לעשות מרשימים, וקשה שלא לסיים אותו בנשימה עצורה. מצד שני, רואים שמדובר, בבסיס, במשחק בן עשר. יש לו בעיות שתעשיית המשחקים לא נתקלה בהם כבר לפחות חמש שנים, כמו מצלמה בעייתית ומערכת שליטה מסורבלת ומתסכלת.

התוצאה: משחק שאם היה יוצא לפני שמונה, שבע או אפילו שש שנים היה יכול להיות מאסטרפיס, אבל ב-2017 מרגיש כמו בלגן מיושן, מסורבל ומגושם. היישום לא עושה צדק לשאפתנות, והמשחק הזה אמנם יוכל לתגמל גיימרים בעלי סבלנות, אבל לא יצליח להסביר ל"דור החדש" של השחקנים מה היה כל כך גדול בטרילוגיה שהתחילה ב-ICO ומסתיימת עכשיו במשחק החדש.

אבל לפני שאתחיל למנות את היתרונות והחסרונות, קצת רגע: The Last Guardian מספר על ילד שמתעורר בטירה נעולה ומוזרה, לצד ייצור ענקי בשם טריקו. הייצור הזה הוא שילוב של כלב, חתול וציפור והוא עצום בגודלו. למרבה השמחה, טריקו הוא לא ממש מפלצת, ומתפקד כמו יופי של חיית מחמד. הילד ממהר לאמץ אותו, וביחד הם יוצאים למסע בניסיון להימלט מהטירה.

מי ששיחק במשחקים הקודמים וודאי יזהה אלמנטים מרכזיים שהוצגו בהם ומשתלבים כאן באלגנטיות: הטירה הנעולה מ-ICO, יחד עם האינטראקציה עם המפלצות הענקיות מ-Shadow. השילוב הזה, לפחות על הנייר, עובד מצויין: הניגודיות בין הילד הקטן והשביר לטריקו הענקי והממלכתי מובילה את המשחק לכל אורכו ויוצר רגעים מעניינים. לפעמים הילד יצטרך לסייע לטריקו לפלס דרך במעברים קטנים, ולפעמים טריקו יצטרך לסייע לפרוץ את הדרך על ידי כוחו או יכולתו לקפוץ למקומות גבוהים.

המשחק ידרוש מכם להיות מודעים לסביבה, לחפש כל פעם את הדרך הנסתרת לצאת מחלל אחד ולעבור לחלל הבא, ועל הדרך לגרום לטריקו לעשות את מה שאתם רוצים ממנו. זה לא תמיד קל, כי טריקו, להזכירכם, הוא חלקו חתול, וחתולים לא ממש אוהבים לקבל הוראות.

מיאו חתולה

טריקו הוא הנקודה החזקה של המשחק. הוא מרגיש כמו יצור חי ונושם, עם רצון משלו. ככל שתתקדמו תקבלו יותר "פקודות" שתוכלו להורות לו, אך לא תמיד בדיוק יבוא לו לבצע אותן. לפעמים זה קצת מתסכל, אבל ברוב המקרים מעורר השתאות ויוצר את הרושם שמדובר בחיה אמיתית ולא סתם יציר מחשב.

טריקו הוא גם פחדן. אחרי רגעים מותחים במיוחד הוא יצטרף לקבל חיזוק חיובי מהילד, ואתם תצטרכו לטפס על גבו וללטף את ראשו כדי להרגיעו. הרגעים האלה קסומים במיוחד. כחובב בעלי חיים מושבע ובעל כלבה פחדנית במיוחד הם הרגישו לי אמינים מאוד, והמיסו לי את הלב.

הילד הוא כבר סיפור אחר. הוא הדמות בה השחקן שולט בפועל, וכפי שכתבתי מקודם השליטה הזו בעייתית. המצלמה של המשחק לא מגיבה כפי שאתם מצפים ממנה, והשליטה בדמותו של הילד מרגישה מגושמת. לא פעם מצאתי את עצמי מנסה להגיע למקום מסויים ופשוט לא מצליח, כי הילד החליט לרוץ בחדווה לעבר הקיר הקרוב והמצלמה נתקעה מאחורי איזה עמוד תועה ולא אפשרה לי לראות מה קורה.

וזה כבר עסק ממש מבאס. זה דבר אחד שטריקו לא עושה מה שאני רוצה. הוא חצי חתול, מותר לו. אבל כשמערכת השליטה של המשחק הופכת למכשול, זה פוגם מהותית בהנאה שלי מהמשחק.

לא מדובר רק בבעיה של מערכת שליטה, שאולי ניתנת לפיתרון עתידי בדמות טלאי, אלא בבעיה מהותית בעיצוב המשחק: הבדל הגדלים בין הילד, טריקו והסביבות עצמן לא מאפשר למצלמה למצוא זוויות נוחות שיציגו את כולם יחד על המסך. לפעמים הילד קטן מדי, לפעמים כל מה שרואים מטריקו הוא קצה הזנב שלו וברוב הפעמים קשה מאוד לאתר את המקום הבא שצריך ללכת אליו בלי לרוץ בכל המסך מיליון פעם. זה מבלבל, מעצבן ובעיקר מעציב - כי אילולא הבעיות האלה המשחק הזה היה יכול להיות יצירת מופת של ממש.