זאת הייתה אמורה להיות שאלה פשוטה. מתחכמת, אבל פשוטה. האם אפשר לעשות גיבוי למוח? העצה הטובה ביותר בנושא מחשבים, שכולנו לא מצייתים לה מספיק, היא "תגבו". תמיד כדאי שיהיה עוד עותק. אז למה למחשב כן, ולמוח – החשוב הרבה יותר – לא?
יכולת האחסון כבר מגיעה למספרים אסטרונומיים באמת, והג'יגה-בייטים זורמים כמים. האם ייתכן שבעתיד נוכל להעתיק את כל תכולת המוח שלנו אל דיסק קשיח כלשהו, לכל מקרה? זה יכול מאוד להועיל. במקרה שקרה משהו למוח המקורי, אפשר יהיה להשתמש בגיבוי. ובמקרים פחות חמורים, אפשר יהיה פשוט לשמור זיכרונות בעודם טריים, לפני שהם מתפוגגים ודועכים, כדי שנוכל תמיד לזכור את הדברים החשובים באמת כאילו הם קרו רק אתמול. היום ברור לנו שזה לא אפשרי – אבל אולי מחר?
כדי לברר פניתי לאחד שצריך לדעת: פרופסור נפתלי תשבי, מנהל המרכז הבינתחומי לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית. התשובה שלו היתה: לא. למה לא, שאלתי. כדי להסביר, תשבי נכנס להסבר על עצם פעולתו של הזיכרון האנושי. מתברר שהשאלה הפשוטה הזאת פותחת תיבת פנדורה עמוקה ומטרידה של תגליות על טבעו של המוח האנושי ואופן פעולתו – ובעצם לכל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על עצמכם.
ממש לא מה שחשבתם
רוב האנשים, אם תבקשו מהם לתאר לעצמם את הזיכרון של עצמם, יתארו משהו שמזכיר דיסק קשיח של מחשב – או, ליתר דיוק, את "סייר הקבצים" של חלונות. שורה ארוכה של ספריות שבהן מאוחסן כל המידע: תמונות, סרטים, טקסטים, תוכנות וקבצי DLL שלאף אחד לא לגמרי ברור בשביל מה הם טובים. חלק מהספריות מכילות תתי-ספריות ובתוכן תתי-ספריות נוספות. לפעמים לוקח זמן עד שאנחנו נזכרים איפה בדיוק שמנו את הקובץ הזה שאנחנו צריכים, אבל הוא נמצא שם, באיזה מקום. ואם, חלילה, יקרה משהו להארד-דיסק וחלקים ממנו יושמדו – הזיכרון השמור באותם חלקים יאבד גם הוא. זה תיאור יפה, מסודר, נוח ושגוי לחלוטין.
למעשה, האנלוגיה הזאת לא רק שאינה נכונה לגבי הזיכרון האנושי – היא אפילו לא מתארת נכון את הזיכרון הממוחשב. הסדר שבו מופיעות הספריות והקבצים ב"סייר הקבצים" לא באמת מייצג את הסדר שבו הם טבועים, פיזית, בכונן. כל האפסים והאחדים שמרכיבים קובץ בודד בדרך כלל לא באמת מרוכזים במקום אחד ספציפי על גבי הכונן, אלא מפוצלים ומפוזרים באזורים השונים בו (עצה מס' 2 למשתמשי מחשב: תעשו דיפרגמנטציה לפעמים). הארגון של הקבצים באופן מסודר הוא אשליה שנועדה להפוך את השימוש במחשב לנוח יותר.
דבר דומה נכון גם לגבי המוח שלנו. הזיכרונות אינם מסודרים בקפלי המוח כך שנקודה מסוימת באונה הימנית מכילה את כל הזיכרונות בנוגע לסבתא, אזור מסוים מתויג "מרץ 1992 עד יוני 1994", ומגירה אחרת כוללת אך ורק מילים של שירים מטופשים מהאייטיז. ה"סדר" שבו מאוחסנים הנתונים במח הוא למעשה אי סדר; אם היינו מנסים למצוא את הנוירונים המסוימים שמחזיקים במידע המקושר לזיכרון מסוים, היינו מוצאים אותם מפוזרים על פני כל רחבי המוח; פריטים מסוימים עשויים להופיע יותר מפעם אחת, ובמקום שכל חלק יכיל "פיקסל" אחד מהתמונה הגדולה, למעשה כל אחד מהם מכיל גרסה של התמונה הגדולה כולה.
עותק של עותק של עותק
אבל ההבדל החשוב יותר הוא לא באופן פיזור הנתונים בזיכרון, אלא בפעולת ההיזכרות. במחשב יש מעבד, שיכול לגשת אל "מחסן" הזיכרון ו"להסתכל" בזיכרונות הדרושים לו. הזיכרון הממוחשב הוא כמו ספר; אתם יכולים לקרוא בו או לא לקרוא בו, וזה לא ישנה את הטקסט שנמצא בו. מובן מאליו, לא?
אז זהו, שלא. האופן שבו מאוחסן הזיכרון במוח מזכיר יותר מחשב קוונטי: עצם הגישה ל"ביט" כלשהו המאוחסן בזיכרון משנה אותו. במילים אחרות: בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, הזיכרון נמחק. זוהי הסיבה שבגללה בלתי אפשרי "לגבות" את המוח כולו; גם אילו הייתה קיימת מכונה שיכולה לגשת אל כל נוירון וכל סינפסה במח ולתעד את "תוכנם", להפעלתה הייתה תופעת הלוואי המצערת של מחיקת הזיכרון כולו.
כמובן, כל זה נשמע מופרך לחלוטין. הרי זיכרונות אינם חד-פעמיים. אנחנו יכולים להיזכר בחוויית הפגישה עם יזהר כהן מגיל עשר שוב ושוב ושוב, והזיכרון עדיין יושב לו אי שם במוח, לא? ובכן, כל הממצאים בתחום חקר המוח אומרים שלא, לא בדיוק. ב"ספר" של הזיכרון האנושי, כל מילה נמחקת ברגע שבו אנחנו קוראים אותה – אבל אנחנו מיד כותבים אותה מחדש. הזיכרון המקורי נעלם; מה שנשאר במקומו הוא הזיכרון של פעולת ההיזכרות. צילום של צילום.
נדמה לכם שאתם זוכרים את האירוע הכל כך מדהים (יזהר כהן!!!) שקרה לכם בגיל עשר, אבל אתם לא. אתם זוכרים את הפעם הקודמת שבה נזכרתם בו, שהיא למעשה זיכרון של הפעם שלפניה, שהיא זיכרון של הפעם שלפניה. עותק של עותק של עותק של עותק של עותק.
מה שהעכברושים שכחו
אחד הניסויים הראשונים שהראו את טבעו החמקמק של הזיכרון נעשה על העכברושים של קארים נאדר. נאדר, כיום חוקר מוח באוניברסיטת מונטריאול, לימד את העכברושים שלו דבר פשוט: שאחרי בזזז תמיד בא זאפ. הוא השמיע לעכברושים שלו קול זמזום (בזזז) ומיד אחר כך נתן להם מכת חשמל זעירה (זאפ). וכך שוב ושוב: בזזז, זאפ. בזזז, זאפ. אף עכברוש אמנם לא קיבל תואר פרופסור עד היום, אבל הם אינם מטומטמים לגמרי: אחרי פעמים בודדות הם קלטו את המסר, והבינו שאחרי כל בזזז בא זאפ. מאותו רגע והלאה, הם למדו "להיזהר", ולהיבהל בכל פעם שהם שומעים בזזז, בידיעה שהזאפ שאחריו לא יאחר לבוא.
כל זה לא עבד אם העכברושים קיבלו במהלך הניסוי חומר כימי שמונע את היווצרותם של קשרים חדשים במוח. בזמן שהיו תחת השפעת החומר, הם שמעו את הבזזז, קיבלו את הזאפ, אבל לא למדו שום דבר. הם לא יכלו ליצור זיכרונות חדשים: החוויות שעברו חלפו דרכם מבלי להשאיר על הזיכרון שלהם שום חותם.
עד כאן, הכל צפוי, ונשמע כמו סיפור שנועד בעיקר להרגיז פעילים למען זכויות בעלי חיים. את הטוויסט המפתיע סיפורם של העכברושים קיבל כשנאדר החליט לראות מה קורה כשנותנים את אותו החומר לעכברושים משכילים, שכבר למדו את הקשר בין בזזז לזאפ, בזמן שהם שומעים בזזז. תאורטית, זה לא היה אמור לשנות שום דבר: החומר, כאמור, מונע היווצרות של זיכרונות חדשים לא להשפיע על זיכרונות קיימים. אבל למעשה, כששמעו את הבזזז בזמן שבו לא יכלו ליצור זיכרונות חדשים, העכברושים פשוט שכחו מה קורה אחרי הבזזז. ולא באופן חד-פעמי; הזיכרון "אם יש בזזז, יהיה גם זאפ" פשוט נמחק.
המסקנה המדהימה של נאדר היתה שאין היזכרות בלי יצירת זיכרון חדש. מוחו של העכברוש, ששומע את הבזזז, "ניגש" מיד אל הזיכרון השמור אצלו, האומר "בזזז=זאפ". אותו זיכרון מקורי נמחק. אבל מכיוון שהעכברוש תחת השפעת החומר לא יכול לייצר זיכרונות חדשים, הוא לא מסוגל לכתוב אותו מחדש, ולכן המחיקה היא סופית. הזאפ פשוט נעלם.
הזיכרונות משתנים
כל עוד מדובר במחשבים, העתקה של קובץ שוב ושוב אינה סיפור גדול. אתם יכולים להוריד מהרשת פרק של "הישרדות", להעביר אותו ממחיצה אחת לאחרת, ומשם לדיסק-און-קי, ללפטופ ולסמארטפון דרך הוויי-פיי של השכנים, וכל עוד לא קרו תקלות מיוחדות לאורך ההעברה הזאת, כל הקבצים הללו יהיו זהים לחלוטין, בייט לבייט. אלא ששוב, מתברר שהמוח שלנו והמחשב לא עובדים באותה צורה. מיליוני תאי עצב במוח מתים בכל יום, וגם אנחנו משתנים. בכל פעם שבה אנחנו "ניגשים" לזיכרון כלשהו, אנחנו גם משנים אותו.
חשבו על הזיכרון של אותו אירוע מדהים שקרה לכם בגיל עשר (יזהר פאקינג כהן!!!) כעל פאזל של אלפיים חלקים. אנחנו יכולים להסתכל על הפאזל, לראות את התמונה כולה, וליהנות מכל פרט ופרט. ואז, כמה חלקים נופלים. חיסרון של, נאמר, חמישה חלקים מתוך אלפיים, לגמרי לא מפריע לראות את התמונה הגדולה; למעשה, במבט מהיר אפילו לא נשים לב שמשהו חסר. המוח פשוט משלים את החסר, "מצייר" מחדש את החלקים החסרים בתמונה. הרי לא קשה לנחש שאם יש שמים כחולים מימין, ושמים כחולים משמאל, גם בחלק שבאמצע היו אמורים להיות שמים כחולים. אז אנחנו מציירים לעצמנו את החלקים החסרים, שהופכים להיות, לגבינו, חלק בלתי נפרד מהפאזל המלא.
אותו דבר קורה בכל פעם שבה אנחנו מביטים בפאזל. בכל פעם חלקים בודדים חסרים, ובכל פעם אנחנו משלימים אותם בעצמנו. עד שיום אחד, בלי שנדע בכלל שזה קרה, לא יישארו בכלל חלקים מקוריים. כשנביט בפאזל נראה תמונה שאת כולה ציירנו בעצמנו. ועדיין, חלקים ימשיכו ליפול, ואנחנו נמשיך לצייר אותם מחדש – כשבכל פעם אנחנו באופן בלתי נמנע מתרחקים עוד מעט מהתמונה המקורית.
אותו אירוע בלתי נשכח, שנצרב בזיכרונכם לפני שנים ואיתו תחיו אותו עד יומכם האחרון – לא באמת נצרב. התמונה שקיימת בראש שלכם היא תמונה שאותה ציירתם לעצמכם, חלק אחר חלק, במשך שנים. האם יזהר כהן בכבודו ובעצמו באמת התכופף, לחץ לכם את היד ואמר "בהצלחה חבוב"? אולי הוא בעצם אמר משהו אחר? ואולי הוא לא באמת היה שם, והתמונה כולה היא משהו שהרכבתם לעצמכם במהלך השנים ממשאלות-לב ופיסות מציאות? אין דרך לדעת. אם שוחחתם פעם עם אדם מבוגר שסיפר לכם בנוסטלגיה סיפור משעשע שקרה לכם בילדות – סיפור שאתם יודעים בוודאות שלא קרה, ולא יכול היה לקרות – הוא לא משקר, ולא בהכרח סנילי. ההיסטוריה שבראש שלו פשוט שונה משלכם. לכו תתווכחו עם זיכרון.
אז מי אני בכלל
אם מרחיקים עם המחשבה הזאת קצת יותר, מגיעים למסקנות מבהילות. הפירוק וההרכבה מחדש המתמידים משמעותם שבשלב מסוים, אחרי כך וכך שנים, שום חלק מהזיכרונות המקוריים שלכם לא נשאר אצלכם; כל זיכרונותיכם מהעבר המרוחק יותר משנים ספורות, כל אחד ואחד מהם, הם למעשה דברים שאותם אתם יצרתם וציירתם בעצמכם. ומכיוון שזהותו של האדם היא סך כל זיכרונותיו, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהילד בן העשר שנדמה לכם שהייתם, והאדם שאתם היום, פשוט אינם אותו האדם.
חור הארנב שלתוכו הפילה אותי השאלה הפשוטה ההיא חצה את הפיזיקה ואת הביולוגיה, והגיע אל הפילוסופיה. אם אני, זיכרונותיי, כל מה שמגדיר אותי, נכתב מחדש בכל רגע ורגע, אז האם האדם שהלך לישון במיטה שלי אתמול, וזה שקם בבוקר, הם אותו האדם? ומה עם האיש שהייתי לפני דקה – האם הוא עדיין אני? ואם אני אינני אני – אז מי אני בכלל? והאם יש בכלל אני?
פרופסור תשבי קורא לזה "אשליית הרציפות התודעתית": המחשבה – השגויה - שאנחנו של פעם ואנחנו של היום הם אותו הדבר. האשליה הזאת הכרחית כדי לתפקד: אנחנו הרי לומדים מהעבר ומתכננים לעתיד; אף אחד, אולי חוץ ממורי זן שהגיעו להארה, לא יכול לחיות את ההווה בלבד. אולי באמת הם עלו על משהו, הבודהיסטים המהמהמים האלה: הם הרי כבר שנים טוענים שהאני הוא אשליה.