חברת ״בורינג״ שבבעלותו של אילון מאסק זכתה החודש באישורה של עיריית לאס וגאס לחפירת מנהרה לקרונות חשמליים מתחת למרכז הכנסים בעיר - הפרויקט המסחרי הראשון שלה, ולא מן הנמנע שיהיה גם האחרון.
המנהרה, באורך של כ-2.5 קילומטרים, תחבר בין שני בניינים ואמורה להפוך הליכה של כ-15 דקות ביניהם לנסיעה של דקה אחת. חביב, אבל רחוק מהחזון שעליו דיבר מאסק בתחילת הדרך, אשר כלל לא פחות ולא יותר מפתרון כל בעיות התחבורה העירוניות ברחבי העולם, באמצעות רשתות של מנהרות למכוניות.
האמת היא שמלבד פוליטיקאים ששמחים להזכיר את שמם עם זה של מאסק, קשה למצוא ראשי ערים או מהנדסים שמתלהבים מאוד מהפתרון של בורינג. לאחר שנים של מחקר, מסלול הניסוי היחיד של החברה כולל תעלה צרה בה משייטות באיטיות מכוניות עם גלגלי עזר, בנסיעה מטלטלת שלא ממש מרגישה כמו העתיד. אף עיר בעולם לא ממהרת להתנדב ולהפוך את עצמה לאתר ניסויים עבור החפירות של מאסק. רעיונות בני מאות שנים, כמו רכבת תחתית, נראים הגיוניים יותר.
אילון מאסק הוא כמובן לא היזם הראשון שקדח במוחו רעיון טכנולוגי מופרך, ומיהר להכריז כי הצליח לפתור את כל בעיות התחבורה של העולם (אם כי אולי הוא עוד יפתיע אותנו ואצטרך לאכול כובע). בכל כמה שנים צצה לה המצאה חדשה ומוזרה, שמלהיבה את הקהל לכמה רגעים, עד שכולם מבינים למה זה בחיים לא יוכל לעבוד. לפעמים, התובנה הזו מגיעה רגע אחד מאוחר מידי, אחרי שכבר הושקעו מיליונים במסלולי ניסוי או אפילו קווים ראשונים, שהופכים לפילים לבנים מוזנחים ומיותרים. בואו ונכיר כמה ממיזמי התחבורה הכושלים בהיסטוריה, ונשמח לשם שינוי שאצלנו מסתפקים הפוליטיקאים, לפחות בינתיים, רק בדיבורים.
האוטובוס הסיני שאמור היה לעבור מעל הכביש
ב-2016 הצליחה חברה סינית בשם TEB להצית את דימיונם של מאות מיליונים בכל רחבי העולם, בסרטון המדגים לכאורה את יכולותיו של אוטובוס חדש. האוטובוס הזה לא עומד בפקקים - הוא נוסע מעליהם. הוא פשוט עובר מעל כל יתר המכוניות, וממשיך בדרכו גם אם הנתיב חסום לגמרי.
הרעיון הזה נראה ממש מגניב. הוא גם נראה, במבט מעט מעמיק יותר, לחלוטין לא הגיוני. לא ברור איך האוטובוס הזה אמור להשתלב בתנועה מבלי לסכן את המכוניות תחתיו, כיצד הוא בכלל מצליח לעמוד על שתי רגליים דקיקות, והיכן יימצא המנוע שיצליח להניע אותו במהירות סבירה. כל הבעיות הללו הפכו מתלונות על הנייר לצרות של ממש, כאשר TEB הקימה מסלול ניסויים ראשון ו״גילתה״ שהאוטובוס שלה פשוט לא מתפקד.
בינתיים הון רב שגויס ממשקיעים ירד לטימיון, ואוטובוס הניסויים עצמו, מכונה גדולה וכבדה שחסמה חלק ניכר מהכביש, הפכה לגרוטאה מכוערת שאיש לא הצליח לפנות ממקומה. השלטונות בסין כבר חושדים כי הפרויקט כולו היה מלכתחילה הונאה, ומיליוני הגולשים נותרו מאוכזבים ללא אוטובוס מעופף.
מכוניות אטומית
רעיונות תחבורה מופרכים הם כמובן לא עניין חדש, וכדי להדגים זאת בואו ונחזור ל-1958. המלחמה הקרה נכנסת להילוך גבוה ואיתה גם הפראנויה מפני מלחמה אטומית, אבל בחברת הרכב פורד לא ממש מבינים את הרמז ומציעים פתרון יוצא דופן לבעיה המעצבנת הזו עם מכוניות - שכל הזמן צריך לעצור ולתדלק אותן. למה לבזבז את הזמן, כשאפשר פשוט… להשתמש במכונית עם כור אטומי?
קבלו את ה-Ford Nucleon, שהגיעה הרבה יותר קרוב לפס הייצור מכפי שהייתם מוכנים להאמין. המכונית הזו מצוידת בכור אטומי קטן המותקן בחלקה האחורי, ובו מספיק אנרגיה לעד 8,000 קילומטרים של נסיעה זריזה בכביש המהיר. בעת הצורך, את הדלק האטומי מטעינים מחדש ממש כמו סוללה, בתחנת הדלק הקרובה אליכם.
אז למה המכונית הזו לא הגיעה אף פעם לכביש? ובכן, היו לה כמה בעיות שפורד לא ממש הצליחו לפתור, כמו לדוגמא לבודד באופן מוצלח בין הנוסעים ברכב, ובין הקרינה הנפלטת מהכור הגרעיני שמותקן כמה סנטימטרים מאחורי גבם. איש לא השתכנע גם במקרה של תאונה, מאורע עצוב למדי בפני עצמו, לא יתדרדר בזריזות לקטסטרופה סביבתית היסטורית. כך נותרנו תקועים עוד עשרות שנים עם מכוניות זוללות דלק, במקום מכונית אטומית מודרנית שעשויה להפוך בכל רגע לאסון צ׳רנוביל קטן.
רכבת-מטוס
אם כבר חזרנו אחורה בזמן, בואו ונעמיק עוד יותר את החפירה ההיסטורית לאחד הרעיונות המטופשים ביותר אי-פעם, בכל תחום שהוא: רכבת מטוס. כן, היה דבר כזה, ועוד ב-1930. מסלול הניסויים כלל מעין קרון המחובר בצידו העליון למסילה, ומקדימה הותקן מנוע פרופלור של מטוס. הרעיון היה להניע את הרכבת במהירות גבוהה בהרבה מזו של רכבות קיטור, מהסוג שהיה נפוץ דאז. כן, זה גם נראה ממש מגניב.
הבעיה עם הרעיון הזה היא, במילה אחת, פיזיקה. ביותר ממילה אחת - לא מספיק לחבר לקרון רכבת מנוע של מטוס כדי שתיסע מהר, ולמען האמת, רכבת המטוס של 1930 נסעה במסלול הניסויים שלה ממש, ממש לאט. עד 1937 לא הצליחו המהנדסים להתגבר על חוקי היסוד של היקום, והפרויקט כשל ופשט את הרגל.
רכבות מגנטיות (מגלב)
בשיחות על התחבורה של העתיד, קשה להתחמק ממושג אחד שמתעקש לשמור על כבודו למרות שכבר הוכח אין ספור פעמים בעבר שהוא בזבוז זמן מוחלט: מגלב. דורות של אנשים שגדלו על כתבות טלוויזיה העוסקות ב״רכבת של העתיד״, כבר לעולם לא ישתכנעו שהדבר הזה פשוט לא עומד לקרות.
הרעיון עצמו נשמע הגיוני ואף מתבקש: במקום גלגלי ברזל כבדים המשתפשפים במסילה, רכבת המגלב ״מרחפת״ על מגנטים. החיכוך אפסי, ולכן הרכבת יכולה להאיץ למהירויות דמיוניות. מהנדסים העלו רעיונות לפיתוח של רכבות מסוג זה כבר החל משנות ה-60, ולאורך השנים נערכו לא מעט ניסויים בתחום, במהלכם נרשמו שיאי מהירות דימיוניים לחלוטין - עד 603 קמ״ש לרכבת יבשתית.
יש רק בעיה אחת שלמעשה אנו לא קרובים הרבה יותר לפתרונה היום, מכפי שהיינו לפני עשרות שנים: המחיר. ההקמה והתפעול של מערכות מגלב הן עניין יקר להחריד, והמחשבה להקים קו מגנטי ארוך שיחבר בין ערים ואף ארצות, היא פשוט דמיונית. בכל העולם ישנם כיום שישה קווי מגלב פעילים, כולם קצרים יחסית ומחברים בין נמלי תעופה או מרכזי כנסים לחניונים הסמוכים אליהם, ואף אחד מהם לא ממש מצליח להצדיק את קיומו מעבר לשיפור התדמית העירונית וכאטרקציה לתיירים.
מכוניות מעופפות
מכוניות מעופפות הן פתרון אמיתי לבעיית הפקקים: בשמיים, יש (בינתיים) מקום לכולם. לא פלא שכבר עשרות שנים יזמים פרטיים, וגם יצרניות גדולות, בוחנות ברצינות כיצד ניתן יהיה לייצר ולשווק מכוניות מעופפות, או ליתר דיוק - מטוסים פרטיים קטנטנים, שיוכלו לקחת אותנו ממקום למקום בזריזות. ואולם אחרי לא מעט זמן וכסף, אפשר לקבוע בוודאות שאנחנו עוד לא קרובים יותר לחזון המכונית המעופפות מכפי שהיינו בתחילת הדרך. אם כי יש חברות שטוענות שזה יקרה בעשור הקרוב.
מה הבעיה? אתם לא שואלים ברצינות, אבל נתחיל: קודם כל, מטוס הוא מכונה מורכבת ויקרה, זוללת דלק (או סוללה) ורעשנית - לא ממש המוצר האידאלי שהיינו מצפים (או רוצים) לראות בכל חניה. בהעדר פריצת דרך של ממש בתחום המנועים החשמליים, האלטרנטיבה ההגיונית היחידה למטוס שאינו דורש מסלול ארוך להמראה ונחיתה נשענת עדיין על מנועי סילון. הם יקרים מידי, ואף אחד לא ירשה לכם להנחית אחד בחצר הבית. רחפנים? בהצלחה עם לטוס איתם יותר מ-17 דקות.
גם אם נניח לרגע שאת זה פתרנו, נותרנו עם מכונה שהפעלתה המורכבת דורשת הכשרה ותשומת לב רבה עשרות מונים מאלו של מכונית רגילה. השאיפה היא כמובן, להפוך את כל זה למערכת אוטונומית לחלוטין, אלא שאנחנו אפילו לא קרובים לשם. וגם אם יצרניות גדולות כמו בואינג ואיירבאס מעורבות בתמונה, עדיין יעבור עוד זמן רב עד שנראה בשטח משהו שמזכיר במידת מה את הפנטזיה ממשפחת ג׳טסון. בכלל, נראה שהעיסוק הרב בתחום נובע בעיקר עבור יחסי ציבור, ופחות מתוך אמונה אמיתית שאפשר יהיה להפוך את המכונית המעופפות למוצר של ממש בטווח עשרות השנים הקרובות.