מנגינה מוכרת נשמעת מסביבכם, ואת החלום המתוק קוטע באכזריות השעון המעורר. עוד לפני שהספקתם לפתוח את העיניים אתם מתחילים בריטואל הבוקר הקבוע שלכם, הטקס הפרטי שבלעדיו אף יום לא יכול להתחיל: ספירת מלאי בסמארטפון. עוד מהמיטה, עם קורי השינה והכל, אתם מגששים לראות כמה נוטיפיקיישנס הצטברו בפייסבוק, האם הבחורה מהעבודה כבר עשתה לכם לייק על התמונה, מי ריטווט אתכם על הציוץ השנון ואיזו תגובה חדשה מחכה באינסטגרם. אחרי הכל, אתמול העליתם תמונה של חתול.
אתם קמים לצחצח שיניים תוך כדי הצצה בסטטוסים הממורמרים של החבר שהשכים קום, מרתיחים מים במקביל לסיבוב קצר על אתרי החדשות ובוחרים בגדים אגב הצצה במיילים שחיכו לכם כל הלילה באינבוקס. אל העולם ואל היום החדש אתם יוצאים כבר עם מסת נתונים קריטית בראש – לא לפני שאתם מרפרשים את הפייסבוק לפני הכניסה לאוטו. אולי משהו קרה.
מרגישים יוצאי דופן? אל דאגה, אתם חלק מהעדר. בסקר שערכה חברת Mozy ופורסם בדיילי מייל הבריטי, נתגלה שעובדים ומעסיקים רבים בודקים מיילים עוד במיטה – ושלא פחות משליש מהם עושים זאת אפילו לפני השעה 7:30 בבוקר. טקס גמיעת הפידים ברשתות החברתיות מתרחש בדרך כלל גם רגע לפני שהולכים לישון. ורגע אחרי ארוחת הצהריים. ושנייה לפני שמקלחים את הילדים. למען האמת, הצורך הבלתי נשלט לבדוק מה חדש בסמארטפון שלנו תוקף אותנו כמעט בלי הפסקה – על פי נתונים אחרונים, כ-110 פעמים בממוצע ביום – אפילו באמצע הלילה, כשקמים במקרה ופשוט לא מצליחים להתגבר על היצר. מחקר שערכה אפליקציית האנדרואיד Locket מגלה שבשעות השיא של הפעילות החברתית שלנו ברשת, בין 17:00 ל-20:00 בערב, תדירות ההצצה במסך יכולה לעלות לפעם בכל שש שניות, לא פחות. המשתמשים הכבדים במדגם, אם תהיתם, בדקו את הסמארטפון 900 פעמים ביום כדי לגלות מה חדש – ושרדו כדי לחזור עם דיווח: לא הרבה.
ההיסטריה הזאת זכתה לשם FOMO – ראשי תיבות של – Fear Of Missing Out חרדה חברתית מסוג חדש לגמרי, שהבסיס שלה די פשוט: הפחד מלפספס. זה קורה בגלל שצף המידע והזמינות הטכנולוגית, שמאפשרים לנו ברמת העיקרון להיות מעודכנים כל הזמן ולהישאר מחוברים לחברים ותיקים וחדשים, אבל על הדרך גורמים לנו להרגיש כל הזמן שמשהו קורה שם בחוץ, ואנחנו פשוט לא חלק ממנו, כי אנחנו עסוקים מדי בחיי היומיום הפרטיים שלנו. "אני סובלת מ-FOMO, לא יכולה לישון יותר בגלל החשש שמשהו חשוב עלול לקרות בזמן שאני בארץ החלומות", מתוודה העיתונאית קלייר כהן בטור בטלגרף הבריטי. "זה הפחד שכל השאר נהנים יותר, מתנסים בדברים מרגשים יותר, חווים דברים ששווה להזכיר, בעוד שאת לא". התחושה הזו הפכה כל כך פופולארית עד שהיא זכתה לערך במילון אוקספורד, אבל כנראה שלא באמת צריך להסביר אותה לדור שלם שמנסה לתמרן בין משימות היומיום לבין המאבק חסר הסיכוי לא לפספס שום אירוע מגניב, שום סטטוס שנון שיכה גלים, שום הזדמנות ללייק.
אלא שעכשיו, בשקט בשקט, קמה לתופעה הזאת תנועת נגד מחתרתית שמבקשת לעקור אותה מהיסוד. קוראים לזה ,JOMO Joy Of Missing Out, ההנאה שבלפספס בתרגום חופשי, והיא מבקשת להיות הבית עבור כל אלה שרוצים להרים ידיים. להתנתק מהטכנולוגיה ברגעים חשובים, למנן את השימוש בה ולהתחיל לחוות חוויות במלואן – ולא דרך מצלמת הסמארטפון. החסידים שלה הולכים ומתרבים בעולם – אבל השינוי שהם מבקשים לחולל מתגלה ככמעט בלתי אפשרי.
המטרה: ללכת לאיבוד בתוך החוויה
כדי להתחיל להבין את המציאות הגלובלית שבה כולם מפחדים להפסיד משהו, שווה שכל אחד ייקח רגע לעצמו ויבדוק מה גורם לו לרוץ לרשת עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר? איזה כוח מניע אותו לבדוק לייקים בדיוק כשהמשפחה מתכנסת לארוחת ערב, לענות לווטסאפ קבוצתי למרות שהוא באמצע נהיגה. לדעתו של פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה ומחבר הספר "הטוב הרע והמכוער באינטרנט", המתייחס לנושא, יש לכך תשובה אחת: אגו. "הרשתות החברתיות גורמות לנו להרגיש שאנחנו יכולים להעצים את עצמנו בקלות, רק בעזרת לייקים שאנחנו מקבלים, אבל הבעיה בפורמט הזה היא שהמשתמש בו חייב להוכיח את עצמו מחדש בכל רגע נתון, ולכן הערך העצמי שלו נמצא תמיד על כף המאזניים. הזמינות של הרשתות החברתיות בכל מקום, במחשב ובנייד, יוצרת לחץ אטומי על כל אחד מאיתנו כי תמיד יש תחושה שמשהו קורה ברשת ושצריכים להגיב אליו".
מחקר של ד"ר אנדרו פרזיבילסקי, פסיכולוג מאוניברסיטת מזרח אנגליה, אשר פורסם ביולי האחרון בירחון Computers in Human Behavior, קובע שככל שאתה משתמש בצורה אינטנסיבית יותר ברשתות החברתיות, כך גם החרדה שלך לפספס משהו גוברת. המשתמשים הכבדים שאותם בחן דיווחו על רמת סיפוק נמוכה במיוחד מחייהם הפרטיים, והוא עצמו מצא כי ככל שאנשים חשו פחות מוכשרים, פחות מחוברים לחברים בחיים האמיתיים ופחות אוטונומיים – כך הם סבלו יותר מה- FOMO. כשהעולם הפרטי אינו מספיק, ככל הנראה, החרדה לפספס את העולם שבחוץ רק גוברת. "ברשתות החבריות יש אינדיקציות כמו ריטווטים או לייקים שמראות כמה המשתמש חשוב או פופולרי", מסביר ד"ר פרזיבילסקי את תוצאות המחקר בטלגרף הבריטי. "אם אף אחד לא מתייחס אליך אתה יכול להרגיש בחוץ, אבל שלא כמו בחיים האמיתיים – ברשת החברתית אתה ממשיך לראות כל הזמן המון אופציות שאתה מפספסים".
צד נוסף של אותה חרדה מתייחס לחשש שלנו לפספס אירועים ומפגשים עליהם כולם ידברו ביום למחרת. כך, טוענת קלייר כהן בטורה בטלגרף הבריטי, אנחנו מוצאים את עצמנו עונים בחיוב לכל הזמנה, כמעט בלי להפעיל שיקול דעת. "כשמזמינים אותי לאירוע אני תמיד אומרת כן. אני אומרת שאגיע גם לשני אירועים במקביל ואפילו לשלושה או ארבעה, ומעדיפה לא לבטל אלא ללכת לכולם כדי לא לפספס שום דבר", מתוודה בטור חברתה של כהן, שמדברת בגילוי לב על התוצאות העגומות: "בסוף אני מבזבזת את רוב הזמן שלי על ההגעה ממקום למקום ומפספסת את הקטעים הכי טובים בכל מפגש. האמת היא שאני אפילו לא נהנית מהם כי אני תמיד בלחץ של זמן וחוששת מזה שבטח הייתי נהנית יותר באירוע האחר".
כשעסוקים כל הזמן בניסיון להיות מעודכנים, להישאר עם היד על הדופק, לא להחמיץ דבר – רק טבעי שהחוויות האמיתיות והמשובחות בחיינו נשטפות עם הזרם. "בפסיכולוגיה מדברים על 'פלואו' – מושג שמתאר התמזגות מוחלטת עם הסיטואציה", מסביר פרופ' עמיחי-המבורגר, "חוויות השיא של החיים שלנו מתרחשות כשאנחנו הולכים לאיבוד במה שאנחנו עושים, שוכחים מהעולם בחוץ ומרגישים את החוויה במלואה". לדבריו, בימים בהם כל שיחה עם חבר מופרעת על ידי צליל הווטסאפ, המיילים והסמסים, אנחנו חווים את הרגעים הללו פחות ופחות: "איכות החיים שלנו נפגמת ככל שהרשתות החברתיות, הסמסים והסמארטפונים סוגרים עלינו. אנחנו לא יכולים להתמזג עם החוויה כי אנחנו מופרעים כל הזמן. פשוט לא מצליחים להתנתק".
"אני מבינה את השיתוף המוגזם ברשתות ואת הרצון לקבל אישור מהחברה בספירת לייקים, גם אני שבויה בדבר הזה", אומרת אלין לוי, "אני בודקת לייקים ווואטסאפים ותגובות דבר ראשון על הבוקר, עוד במיטה. מצד שני אני מאוד מתחברת להנאה שבפספוס. הבילוי האידיאלי עבורי הוא לשבת בבית ולקרוא ספר, יותר מכל אירוע חברתי או מסיבה. בגיל 19 הייתי הולכת למסיבות, עומדת מהצד ומרגישה שמשהו לא בסדר, שלא טוב לי, שאני לא צריכה להיות פה. האנרגיות באירועים כאלה בדרך כלל קשות לי, וכשאני לא מגיעה אני נהנית מכל שנייה שאני מפספסת. אירועים המוניים הם המקום שבו הבדידות הנוראית של מי שנמצא בהם הכי ניכרת".
להפסיד לטכנולוגיה באופן קבוע
אלא שמסתבר שאם ממש רוצים, דווקא מצליחים להתנתק מהכל. ולראייה: סוכנות הפרסום והשיווק הבינלאומית JWT הפועלת ב-90 מדינות, הוציאה לאחרונה את צפי הטרנדים שלה ל-2014. שם, בעשירייה הפותחת של המגמות אשר יעצבו את העתיד הנראה לעין, ישפיעו על הלקוחות והצרכנים ברחבי העולם ויהפכו במהרה למיינסטרים, מונים אנשי הסוכנות את מה שנקרא "חיים במחשבה תחילה" (Mindful Thinking) – הקונספט ההפוך בדיוק להשתרכות הבלתי נשלטת אחר הפיד שלנו. הרעיון פשוט: התנהלות שמתרכזת באיכות החיים שלנו ומעניקה תשומת לב מיוחדת לסדר העדיפויות שלנו, לזמן הפרטי שלנו ולמרחב שאנחנו מקדישים לעצמנו. האנליסטים של JWT מאמינים כי ממש בקרוב אחד הטרנדים הלוהטים בעולם יהיה "הימנעות מהסחות דעת והתרכזות ברגע. יותר ויותר מאיתנו יפתחו תשוקה לזן בצורה יותר מודעת ונוכחת לאירוע עצמו". האם זה אומר שבעתיד הקרוב נראה אנשים עושים מדיטציה בהפסקת הצהרים, בין לגימת תה ירוק לנשנוש מנה טבעונית? לא בטוח, אבל הלך הרוח עתיד להשתנות. "אם בעבר התייחסו ל'חיים במחשבה תחילה' כקשקוש של היפים, עכשיו אנשים שמים לב יותר למה שהם עושים, עם מי הם עושים, מה הם אוכלים ואיך הם מבזבזים את הזמן שלהם", אומרת סוזי פרל, שהוגדרה כאקטיביסטית אושר על ידי ההאפינגטון פוסט, "יש עלייה גדולה במודעות לחיים מהסוג הזה, המודע".
ומי עומדת בראש הפרקטיקה של הטרנד החדש? תופעת הנגד ל-FOMO, הלוא היא ה-JOMO – ההנאה מהפספוס. בעוד כיום רובנו נמצאים בהיסטריה פן נחמיץ ציוץ של בר רפאלי או מסיבת גג נחשקת, בסוכנות הפרסום צופים שיותר ויותר אנשים יבחרו להתנתק מהטכנולוגיה ברגעים חשובים, ימננו את השימוש בה ויבקשו לחוות חוויות במלואן – ולא להמשיך לראות הופעות רוק דרך מצלמת הסמארטפון. "המשמעות של המגמה הזאת היא ליהנות ממה שאתה עושה כאן ועכשיו ולא מהפרסום שלו במדיה החברתית או בצפייה במה שעשו אחרים", הסבירה לדיילי מייל אן מאק, מנהלת זיהוי הטרנדים של JWT. "במהלך השנים האחרונות נתנו לטכנולוגיה לשלוט בנו ועכשיו אנחנו מוכנים לשלוט בה ולמצוא את האיזון בחיינו, כי אנחנו מבינים שהיא כאן לתמיד ושהיא משנה את מערכות היחסים שלנו, את ההתנהגות שלנו ואולי אפילו את המוח שלנו בצורה פונדמנטליסטית. פתאום, אנחנו מצליחים לחבק את הטכנולוגיה ולהתנתק ממנה בו זמנית".
כשמנסים את זה, מסתבר שזה בכלל לא נורא. "כשאת פורשת מהמרוץ את מבינה שבעצם לא קרה כלום, שהמידע שפוספס לא הרג אותך ושהוא למעשה היה גם יחסית חסר תועלת", מסבירה ד"ר כרמל וייסמן מהתכנית הרב תחומית במדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב. "זה השלב בו יש שמחה, השמחה של הפספוס. הרי ניהול הפרופילים ברשתות החברתיות וצריכת המידע הבלתי נגמרת שואבים מאיתנו המון אנרגיה, וכשלוקחים צעד אחורה מהטכנולוגיה החוויה שלנו איתה פתאום מתחילה להיות יותר נעימה. בדרך כלל, אנשים מרגישים שקצב המידע מכפיל את עצמו כל הזמן אבל הגוף שלהם לא משתנה ולא עומד בקצב, שאנחנו מפסידים לטכנולוגיה, ולדעתי העומס שרבים יכולים להזדהות איתו מצביע על כך שהדבר הבא לא יכול להיות עוד טוויטר או עוד אינסטגרם – אלא דווקא צעד אחורה. אני חושבת שייקח עוד זמן עד שהרעיון הזה יהפוך באמת להיות מיינסטרים, אבל מה שכן הגיוני שיקרה הוא שחלוצי הרשתות החברתיות, מי שהיו הראשונים לגלות אותן, יהיו גם הראשונים שייקחו צעד אחורה".
זה למשל הסיפור של טיפאני שליין, אחת מחלוצות האינטרנט ומייסדת טקס פרסי ה-"Webby" לאתרים הטובים בעולם, שברגע אחד הבינה שיש חיים שלמים אופליין. "לפני ארבע שנים אבא שלי גסס מסרטן, והייתה לו בערך שעה אחת טובה ביום שבה יכולנו לדבר. וגם בשעה הזו בקושי הצלחתי להרים את העיניים מהסמארטפון", סיפרה לנו בראיון. "פתאום הבנתי כמה מעט זמן יש לנו יחד. החלטתי – יחד עם כל המשפחה – להתנתק לגמרי ליום אחד בשבוע. זה היה כל כך חזק עבורנו, שעשינו את זה מאז בכל שבת. כל המסכים כבים, הטלוויזיות והסלולריים. זה מתחבר לנו עם השבת היהודית. אנחנו כן משתמשים בטלפון לשיחה, אבל חוץ מזה אנחנו אופליין. זה לא כזה פסיכי, זה היום הכי יפה בשבוע. וזה שינה את חיי... יום אחד נסתכל אחורה ונגיד לעצמנו, אנחנו לא מאמינים שכל הזמן הזה לא היינו פה! לא היינו נוכחים! אתה הולך ברחוב ולכולם יש מסך מול הפרצוף. איבדנו שליטה... אנשים חיים בחרדה להפסיד משהו, אבל מה אתה מפסיד? כולם רק מנסים להראות את החיים המושלמים שלהם. יש לי חברה שעברה גירושים, התמוטטה, אבל כל הזמן ראיתי תמונות יפות שלה בפייסבוק".
אלין לוי מספרת שלאחרונה היא גם החלה להיפרד מהסמארטפון ברגעים החשובים: ״התחלתי לשים לעצמי גבולות. אני לא נוגעת בטלפון בזמן הנהיגה ומתרחקת ממנו גם בשיעורי המשחק בסטודיו. גבולות הכרחיים כי אחרת נהפוך להיות מכונות אוטומטיות שמאלחשות את הכאב כל הזמן, כי זה מה שזה – בריחה. להתרחק מהסמארטפון זה להיות נוכחת ברגע לגמרי״.
"אם אתה אשכרה עסוק או שמח – אתה לא חושב על אינסטגרם או פייסבוק או טוויטר, נכון?", אומרת המגישה והדוגמנית אלכסה צ'אנג בראיון לאנדרו ביבן, כתב ה"טין ווג", "אז אם אתם רואים ציוץ של מישהו שמספר איך שהוא נהנה בטירוף במסיבה מגניבה, דעו לכם שהוא עומד בפינה של החדר, מצייץ – אז, האם הוא באמת עושה את הכיף של החיים שלו? לא!".
עכשיו רק צריך חברי אמת
האיש שטבע את המושג JOMO, היזם והכותב הניו יורקי אניל דאש, סבור שהמגמה תתרחב במהירות שיא. את המושג הוא טבע אחרי שהעביר חודש שלם בביתו, מנותק מרשתות חברתיות ומרוכז בבנו שרק נולד. כשחזר לרשתות החברתיות הבין שבעצם לא הפסיד דבר, ומאז הוא מקפיד לפספס כמה שרק ניתן. "יש פעמים בהן אתה לא הולך לאירוע כי לא בא לך לצאת מהבית, ואז מרגיש שפספסת אותו, אבל כשאתה מזדקן והופך למשעמם כמוני, אתה נשאר בבית פשוט כי אתה מעדיף להיות שם, במקלחות ובארוחת הערב של התינוק שלך, יותר מ, ובכן, כל דבר אחר בעולם. זהו האושר שבלפספס", הסביר בפוסט מיוחד. הוא טוען שהבחירה הזו – לא להגיע לאירוע למרות ההזמנה, לא להיות חלק, ולעשות באמת מה שמתחשק מבלי לחשוש שאולי תפספס את מסיבת חייך – הבחירה הזו רק עשתה לו טוב. "כשמארחים טובי כוונות אומרים לי 'אתה הולך להתחרט על זה שאתה לא בא!' אני אומר לעצמי בלב: 'לא, האמת שאני לא'. אני שולט במה שמניע אותי, במה שאני מחויב לו, ואני לא אוותר על השליטה הזו לטובת גחמות שרירותיות של אפליקציות בטלפון שלי. אני חושב שיותר ויותר אנשים יכבשו מחדש את השליטה הזו – וזה דבר שגורם לאושר".
חלק מהדרך שעושה עקרון ה"חיים במחשבה תחילה" אל המיינסטרים שלנו אפשר לראות בעובדה שחברות כמו גוגל כבר מציעות לעובדים שלהן שעות מדיטציה כחלק מקורס "חיפוש פנימי", וגם ארוחות צהריים שקטות ללא מכשירים סלולריים – וזה עוד כלום לעומת הפרלמנט הבריטי, שם לפי הפרסומים, לא פחות מ-50 חברי פרלמנט ועוזריהם כבר משתתפים בשיעורי מדיטציה שבועיים שמצליחים כל כך, עד שמחזור שני שלהם ייפתח החודש. "אנשים רחוקים מסביבתם הטבעית, קצב החיים שלנו מואץ וכולנו על מסלול ריצה נהנתני", אמר להאפינגטון פוסט חבר הפרלמנט מטעם הלייבור כריס רואן. "השאלה היא אם אתה יכול להאט, אם אתה יכול לרדת ממסלול המרוץ כשאתה רוצה – ולי זה עזר. חברי הפרלמנט והלורדים שהשתתפו במדיטציה מדברים על איזון מחודש של החיים שלהם, על סדר עדיפויות חדש, על החלטה לגבי מה חשוב ומה לא".
למה כל זה קורה דווקא עכשיו? כנראה משום שיותר מדי אנשים הרגישו שהם פשוט לא יכולים יותר. הוצפו במידע, והתעקשו להצליח לעצור רגע ולשאול מה המשמעות שלו עבורם. "תחושת הבטן שלי היא ש-JOMO ממריאה עכשיו כי הייתה התמוטטות בבריאות הנפשית וברווחת החיים מסביב לעולם", מסביר להאפינגטון לייפסטייל הבריטי ד"ר דני פנמן, מחבר שותף של הספר Mindfulness: Finding Peace In A Frantic world. "במשך שנים אנשים ניסו לעודד את עצמם על ידי בזבוז של כסף, אבל המשבר הכלכלי הרג את האפשרות הזו אז עכשיו אנשים חוקרים רעיונות חדשים ושואלים את עצמם כמה שאלות בסיסיות לגבי החיים שלהם ואיך הם יכולים לגלות אותם מחדש".
ואם האליטה לוקחת הפסקה מתוקה מהמרדף המטורף – למה שאנחנו לא נרצה גם? ובכן, רגע לפני שאתם מסתגרים בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, חשוב לזכור שלצעד של ניתוק יש מחיר חברתי שלא כולם יכולים לשלם. "מי שעושה את זה כרגע, לוקח הפסקה ומתנתק, הם אנשים יחידי סגולה ברמת העמידות החברתית שלהם", אומר ד"ר עמיחי-המבורגר. הם מסוגלים לשבור את הקונפורמיזם החברתי, לא זקוקים לאהבה המלאכותית של הלייקים כדי להרגיש שיש להם ערך. אני מלא הערצה לאנשים הללו שמוכנים 'לשבת בחושך' מבחינת החברה, אבל כרגע מדובר בטרנד אליטיסטי. אם גם אתם שוקלים לנסות, שווה שתדעו שהעולם בחוץ לא בטוח חיכה לכם בזרועות פתוחות – אבל ששווה להתאמץ כדי להתבסס בו מחדש. "כשיוצאים מהרשתות החברתיות צריך לחזור ולהשקיע בנוכחות האמיתית והישירה של מעגל החברים הקטן שלנו, לבנות אמון הדרגתי ואינטימיות, כי בלעדיה אנחנו בודדים", הוא אומר. "כשזה מצליח, יצירת מעגל החברים והחיזוק שלו מפיקים רווחים פסיכולוגיים אדירים. אפשר רק לקוות שהתופעה הזו תצבור תאוצה".