בעוד כמה שעות תרד השמש בניו-יורק. טיפאני שליין תכנס את המשפחה סביב השולחן, תדליק נרות שבת, והיא, בעלה ושני ילדיהם יכבו את הטלוויזיות, האייפאדים, המחשבים והסלולריים, וייכנסו ל-24 שעות של התנתקות מכוונת. הם ידברו אחד עם השני, יקראו קצת, יטפלו בגינה. עונג שבת. במוצאי שבת המכשירים יודלקו, והטרפת המקובלת תחזור לשלוט בחייהם.
"לפני ארבע שנים אבא שלי גסס מסרטן. והיתה לו בערך שעה אחת טובה ביום, שבה יכולנו לדבר. וגם בשעה הזו בקושי הצלחתי להרים את העיניים מהסמארטפון. ואז פתאום הבנתי כמה מעט זמן יש לנו יחד. החלטתי – יחד עם כל המשפחה – להתנתק לגמרי ליום אחד בשבוע. עשינו את זה ביום הלאומי של ההתנתקות. וזה היה כל-כך חזק עבורנו, שעשינו את זה מאז בכל שבת בארבע השנים האחרונות. כל המסכים כבים, הטלוויזיות והסלולריים. זה מתחבר לנו עם השבת היהודית. אנחנו כן משתמשים בטלפון לשיחה, אבל חוץ מזה אנחנו אופליין. זה לא כזה פסיכי, זה היום הכי יפה בשבוע. וזה שינה את חיי".
באתי עם לא מעט כבוד לפגישה עם שליין, במהלך ביקורה בשבוע שעבר בישראל. בכל זאת, אושיית אינטרנט בינלאומית נחשבת (תכף נפרט), שתחת הכובע התמידי שמונח על ראשה זוהרות עיני תכלת דיגיטליות. מעולם לא נפגשנו, אבל שתי דקות אחרי לחיצת היד הרגשנו כמו אחים לאותה מחתרת. מסתבר ששנינו הקדשנו את השנים האחרונות כדי להסתובב ולשכנע אנשים, בהרצאות ובמאמרים, שהמכשירים והמסכים גורמים לנו לאבד שליטה על החיים שלנו. שאנחנו מכורים ושאנחנו מפסידים המון דברים בדרך בלי להרגיש. אני כאן, בשלולית הקטנה שלנו, היא בענק, בארה"ב ובעולם. אני עוד מנסה להשאיר את הטלפון על שקט, היא כבר סוגרת אותו ליממה בכל שבוע. לא פראיירית.
הסמארטפון הפוך - ושקט
ב-1996, כשחלקנו בקושי הכיר מישהו שיש לו אינטרנט, שליין כבר ייסדה את טקס פרסי ה"Webby" – שמחולק לאתרים הטובים בעולם. מאז כלל אותה ה"ניוזוויק" ברשימת "הנשים שעיצבו את פני המאה ה-21". היא הספיקה לייעץ להילארי קלינטון, להרצות מעל כל במה נחשבת וליצור אינספור סרטים. לישראל היא הגיעה כשליחה של משרד המדינה האמריקני, וביקרה במרכז הפיתוח התל-אביבי של ענקית המדיה האמריקנית AOL (לשעבר הסטארט-אפ 5min). שליין יצרה עבור AOL סדרת-רשת מושקעת שעוסקת בחיים לצד הטכנולוגיה. לצידה עלו שם גם סדרות של שרה ג'סיקה פרקר וניקול ריצ'י, ובחודשיים הקרובים יעלו גם סדרות נוספות עם האנק אזריה וגווינית' פלטרו.
לסדרה המעולה של שליין (הפרקים קצרים, שווה לנסות) קוראים The Future Starts Here. הפרק הראשון עוסק בדיוק בשאלה הזו – איפה הגבול.
"אנשים לא מאמינים שההיא מה-Webby Awards עושה את זה. גם לא על בעלי, שהוא פרופסור לרובוטיקה. אבל הרגשתי שהמוח שלי בתחרות. אינשטיין אמר בתיאוריית היחסות שהזמן יחסי לתחושת התנועה שלך. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים, שהזמן זז לנו מהר יותר. אבל מה שקורה שכשאנחנו מתנתקים, זה שהזמן פתאום מאט. ובשבת בבוקר אנחנו עושים דברים שלא נעשה לעולם אם לא נתנתק. למשל – גינון. ליום אחד אנחנו לגמרי כאן, והזמן זז לאט, וזה הדבר הכי עמוק. הרגשתי שזה מאפשר לי 'להתחיל מחדש', ושכולנו הופכים לשמחים יותר וליצירתיים יותר".
אחרי כמה דקות אני מגלה שהטלפונים של שנינו מונחים הפוך, עם המסך אל השולחן. שניהם על מצב שקט, אפילו בלי רטט. בקצב שאנחנו רגילים אליו, זה תנאי בסיסי לקיום של שיחה של יותר מכמה דקות. "פעם הייתי מעשנת, ועכשיו אני אומרת, אני לא מאמינה שעישנתי בכלל. ועוד במטוסים! יום אחד נסתכל אחורה ונגיד לעצמנו, אנחנו לא מאמינים שכל הזמן הזה לא היינו פה! לא היינו נוכחים! אתה הולך ברחוב ולכולם יש מסך מול הפרצוף. ואתה יודע, כאמא אני מרגישה שחשוב לחנך את הילדים להיות בני-אדם. זה עוזר למוח לגדול. אבל אנחנו איבדנו שליטה. ואני מרגישה שהסרט שעשיתי על השבת הדיגיטלית נהיה הכי פופולרי, כי אנשים מרגישים שזה מה שהם היו צריכים. והעובדה שגם אתה עושה את זה - זה נותן לי תקווה. אני יודעת שיש גם ארגונים שחושבים מחדש איך להתחבר לעובדים שלהם, כי הם מרגישים מחוברים מדי".
"המסך הזוהר דופק לך את השינה"
מכאן השיחה הפכה לתחרות: כמו שני טבעונים פנאטים מצאנו את עצמנו מתפארים מי מתנזר יותר. "אצלי הטלפון תמיד על שקט". "אצלי הוא במצב-טיסה בלילה". "אני לא מעלה אותו לחדר שינה בכלל". הפסדתי בנוקאאוט.
"הבנתי שהמסך הזוהר הזה דופק לך את השינה. אז ממש לפני שאתה הולך לישון - זה לא הזמן לבדוק מייל. אולי רק אם אתה מחכה למייל אחד שעלול להטריד אותך להפריע לך להירדם. אני מבינה את הערך של השינה, וכשאני ישנה מספיק אני אדם טוב יותר, אני נחמדה יותר ויצירתית יותר.
"בבית שלנו שתי קומות. אז אין טכנולוגיה בקומה שנייה. פעם או פעמיים בשבוע בעלי רוצה להיכנס עם המחשב למיטה, אבל זהו. ליד המיטה יש לי שעון מעורר ישן. אני מנסה יותר ויותר להשאיר את הסמארטפון למטה, ולעלות למעלה בלי כלום. לקרוא לפני השינה".
ומה עם הילדים? כמה קשה היה לשכנע אותם להתנתק?
"לא קשה כל כך. הם בני 10 ו-4, והם לומדים מדוגמאות ומחיקוי. אז אני שומרת על הדוגמה ככל שאני יכולה, ואנחנו עושים את זה כמשפחה. הבת שלי כבר מתחילה להתגאות בזה מול חברים שלה. שמעתי אותה אומרת לחברה: 'אנחנו לא משתמשים במכשיר הזה היום', ומהדרך שהיא דיברה על זה הבנתי שזה חלק מהזהות שלה. ומאז שהתוכנית עלתה ב-AOL אני מקבלת מלא תגובות. אני נותנת לאנשים רשות לומר לא לטירוף. הם אומרים, אנחנו אוהבים להיות מחוברים, אבל זה יותר מדי".
כשהילדים שלך יהיו בפייסבוק, וכל החיים החברתיים שלהם יתנהלו שם, הם ישתגעו.
"הם ימרדו, ברור. אבל הם יחזרו. גם אני חזרתי. התחלתי השנה לסנן את מי שאני עוקבת אחריו בפייסבוק. אני לא באמת מכירה את האנשים האלהֿ. אז בררתי את הניוזפיד שלי. אתה צריך באמת לחשוב ממי אתה רוצה לקבל עדכונים, כי זה נכנס למוח שלך ומשפיע עליו. אז כל האנשים האלה שאני לא מכירה - לא נכנסו. וגיליתי גם שבגלל שיש לי כל כך הרבה חברים זרים ברשת, אני כבר לא מפרסמת שום דבר אישי".
בדיוק מה שקרה עם חשבון הפייסבוק שלי. אישרתי את כל מי שרצה, ועכשיו הוא כבר לא באמת שלי. אבל איך לא מעליבים אנשים? אני לא רוצה לצאת סנוב.
"לאנשים שאני לא מכירה, אני אומרת שהגעתי לגבול שפייסבוק מאפשר, ושאני הרבה יותר פעילה בעמוד האישי, שיעשו לי לייק".
ואת לא חוששת להפסיד משהו? אולי איזה עדכון שלא ידעת שהיה חשוב לך?
"קוראים לזה FOMO – Fear of Missing Out. זו מין חרדה חברתית להפסיד משהו איפשהו. אבל מה אתה מפסיד? כולם מנסים להראות את החיים המושלמים שלהם. יש לי חברה שעברה גירושין, התמוטטה, אבל כל הזמן ראיתי תמונות יפות שלה בפייסבוק.
"מצד שני, אני מרגישה שאנשים נהיו יותר פגיעים בפייסבוק. אני מרגישה שאנשים נהיים יותר כנים, ומקבלים דווקא הרבה תמיכה. ראיתי מישהי שעברה הפלה, ברגע שאתה מבין כמה נשים עוברות את זה, זה קצת פחות גרוע. פתאום המקרה שלה קיבל הרבה תשומת לב ועורר שיחה אישית וכנה.
"כשהייתי בבית ספר היו כאלה ילדות נוראיות. התקופה כטינאייג'רית היתה קשה. שנאתי את זה. הייתי כל כך חסרת ביטחון ומוזרה, והעדפתי לא להסתכל לאנשים בעיניים. אם היה לי סמארטפון הייתי מסתכלת בו. ההורים של התגרשו, אמא שלי הלכה לעבודה, ואני ראיתי כל היום טלוויזיה מחורבנת. וכולם אמרו שהטלוויזיה תהפוך את המוח לעיסה. לא היה לי איפה לדבר על זה, והיום אנשים יותר מודעים וחשופים".
יש סיבה להיות אופטימיים?
"אני מאמינה באנשים, ואם נחשוב על זה, נוכל לכוון את המקום שאליו אנחנו הולכים. אנשים כמונו אומרים, היי, נחשו מה? לא חייבים להיות מחוברים כל הזמן. טכנולוגיה היא לא חלק מאיתנו - היא הרחבה שלנו. אנחנו צריכים לחשוב יותר על איך אנחנו משתמשים בה. כך שאוכל לכבות את זה כשאני עם אנשים שאני אוהבת, ובאמת להיות איתם".
אני תמיד מראה לאנשים שכשיש צלצול טלפון באמצע פגישה, הם משום מה מעדיפים את האדם שבטלפון על פני האדם שנמצא מולם. והם מסכימים שככה זה. אז נדמה לי שאנחנו בנקודה הכי נמוכה. אנשים משתמשים הכי הרבה שאפשר - בלי שום מודעות לנזקים. זה כבר סטנדרט שילדים יושבים עם הטלפון בשולחן האוכל או בכיתה. זה גורם לי להיות פחות אופטימי.
"אבא שלי נפטר לפני 4 שנים. בהלווייתו היו הרבה אנשי שהכרתי, ואנשים אמרו עליו - אבא שלך תמיד גרם לי להרגיש האדם הכי חשוב בחדר. היום אנשים גורמים לך להרגיש שהכל חשוב יותר ממך. אבל זה לא חייב להיות ככה. אם נדבר על זה, ונחשוב על זה, זה לא חייב להיות כל כך גרוע".