כשהייתי ילד קטן ורזה וסרבתי לאכול את מנת הירקות היומית שלי, אמא שלי השתמשה במשפט הלעוס "אם לא תאכל - יבוא שוטר". בדיעבד, אני מבין שהמשפט הזה הוא דוגמה מצומצמת של המונח הלועזי Cautionary Tale: סיפור מעשייה עם מוסר השכל שאמור להזהיר את השומעים מפני סכנה מסויימת. במקרה הזה: אי אכילת ירקות. לא פלא שעדיין יש לי טראומה מעגבניות.
מוקדם יותר החודש עלתה בנטפליקס תחילת העונה השלישית של "מראה שחורה", סדרה בריטית שמתיימרת להציב מראה שחורה אל מול המציאות היומיומית שלנו, ולהראות לנו השלכות אפשריות של הטכנולוגיות בהן אנחנו נוהגים להשתמש.
גורמת לנו לחשוב
אנשים אוהבים את "מראה שחורה", ועל פניו יש להם סיבות טובות: הבימוי מעולה, ההפקה מרגישה מיליון דולר והפרקים השונים גורמים לנו לחשוב על כל מיני עניינים שעד אז לקחנו כמובן מאליו. נטע חוטר כתבה ממש פה על איך הפרק הוא ממש כמו המציאות.
בפרק הראשון בעונה אנחנו מתוודעים לעולם בו תרבות הלייק יצאה משליטה, ואנשים נשפטים אך ורק על פי "הדירוג החברתי" שלהם ברשת. יש לך דירוג נמוך? לא תקבל שירות מחברות מסחריות, לא תוכל להכנס לשכונות יוקריות ועוד. תראו לי אחד שצפה בפרק הזה ולא חשב פעמיים כשהתחבר לפייסבוק ורצה לעשות לייק לפוסט מצחיק.
אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה של "מראה שחורה". כשמפשיטים ממנה את ערכי ההפקה והשחקנים היפים, נשארים עם סדרה של מעשיות אזהרה די פשטניות. אז במקום "אם לא תאכל יבוא שוטר" אנחנו מקבלים "אם תעשה לייק תהרוס לעצמך את החיים".
אנחנו לא ילדים
העובדה ש"מראה שחורה" אינה אוהדת טכנולוגיה אינה סוד. מטרתה המוצהרת הרי כבר נמצאת בשם הסדרה. אין בזה גם שום דבר רע, שכן מותר ליצירות טלוויזיוניות להציג מסרים ערכיים בנוגע למציאות. זכותה של הסדרה להיות אנטי-טכנולוגית, אין בזה שום דבר רע.
הבעיה היא שעומק המסרים של "מראה שחורה" הוא כעומק בריכת שכשוך לפעוטות. אפשר לטבול את כפות הרגליים במים הקרירים ולהגיד "וואלה זה דווקא נעים", אבל כשמנסים להתעמק מגלים שבמקום לצלול לבריכה דפקתם את הראש בריצפה. אאוץ'.
העניין הזה קורה כי מאחורי (כמעט) כל פרק של מראה שחורה עומד בעצם אותו מסר שחוזר על עצמו שוב ושוב בווריאציות קצת שונות: מי שמאמץ בכל ליבו את הטכנולוגיה - סופו להרוס את עצמו ואת הסובבים אותו. כן כן, עד כדי כך פשטני.
העולם האמיתי עוד לא שם
מכאן והלאה יהיו קצת ספוילרים לעונה החדשה, אז מי שעוד לא ראה - ראו הוזהרתם: בפרק הראשון אנחנו מלווים בחורה חמודה שקורסת תחת המאמץ להשיג לעצמה דירוג חברתי גבוה. הטכנולוגיות המוצגות בפרק (רשת חברתית ענקית ששולטת על המעמד החברתי של חבריה, טכנולוגיה שמאפשרת להשתיל ברשתית מסך מציאות רבודה שמציג מידע "על המציאות") אינה כל כך דמיונית, ואפשר להאמין שבשנים הקרובות נגיע למשהו שמזכיר אותה.
האם זה אומר שעוד שנתיים לא תוכלו לקנות דירה כי לא קיבלתם מספיק לייקים? לא. כי כשמנסים לחשוב על זה, מבינים שדרושים תהליכים חברתיים די עמוקים כדי שמה שמוצג בפרק הזה יקרה, שכלל לא בטוח שיקרו, וגם אם יקרו וודאי יהיו להם גם השלכות חיוביות. סביר יותר להניח שהעולם ישאר עם השיטה הנוכחית לדרג את תושביו - דירוג אשראי.
בפרק השני מטייל מוצא את עצמו מסכים להפוך לשחקן נסיון של חברת משחקים ענקית שמתמחה במשחקי אימה, ומשתיל לעצמו התקן פנים גופי שהופך את פחדיו לאמיתיים. כאן כלל לא ברור מה הביקורת אמורה להגיד. משחקי מחשב לא עובדים ככה. מעבר למסר הפשטני של "אך תסכימו להשתתף בניסויים מפוקפקים" הפרק כולו מרגיש כמו סרט אימה סוג ז'. כמו שאתם לא מאמינים לפרדי קרוגר - כך אין סיבה שתאמינו לעולם הבלהות של הפרק הזה.
הפרק השלישי עוסק במשפטי שדה אינטרנטיים, ובכח של טרולים לגרום לאנשים לציית להם. הפרק הזה ממוקם במציאות שלנו, בלי המצאות טכנולוגיות חדשות. הדרך בה הדמויות מתנהגות בפרק הזה אינה אמינה, וכמו בשאר הפרקים, המניע העיקרי של הפעולות הוא להוכיח לצופים כמה משפטי השדה הפייסבוקאיים הם אכזריים.
שזה די נכון, אבל ההגזמות שהפרק הזה עושה גורמות למסר הנחמד הזה להתקע בגרון ובשלב מסויים זה מתחיל להיות לא נעים.
באופן כללי ההרגשה הזאת, של מסר חד מדי וחד ממדי מדי שמסרב לרדת בגרון חוזר גם בפרקים הבאים (מלבד הפרק הרביעי היוצא מן הכלל, שדווקא טוען במפתיע שהטכנולוגיה היא גן העדן החדש): חיילים שממהרים לאמץ טכנולוגיות צבאיות מאבדים את האנושיות שלהם, מדינות שמוכנות להסתמך על טכנולוגיה כדי להגן על הסביבה ימצאו את עצמן במתקפת טרור נוראית ואנשים שעושים לאחרים לינצ'טרנט סופם למות בעצמם.
טכנולוגיה זה לא בהכרח רע
כל עוד מראה שחורה מתעקשת לעשות לעצמה הנחות ולא להסתכל מעבר לדעות הטכנופוביות של היוצר הראשי שלה, היא תשאר לא יותר מתעמולה זולה ולא מתוחכמת נגד העולם המודרני.
במקום לשמוע את השכן הזקן שלנו מקטר על זה שפעם היה יותר טוב וילדים שיחקו ברחוב ולא היו תקועים מול הטלפון שלהם כל היום אנחנו מקבלים את זה בתור סדרת טלוויזיה. זה יותר נאה ואולי קצת יותר משכנע - אבל המסר הוא אותו מסר.
עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך ללכת להאכיל את הבת שלי במנת ירקות. נראה לי שאספר לה שאם היא לא תאכל יבוא אייפון, או דבורה רובוטית.