ירון לייפנברג(משמאל) וח
ירון לייפנברג (משמאל) וח"כ אראל מרגלית, אחד המשקיעים בחברה (צילום: סוזי כהן לוינסון )

אז זכינו בוובי.
למי שלא מכיר, הוובי הוא פרס אינטרנטי יוקרתי הניתן במגוון קטגוריות. יש המכנים אותו האוסקר של האינטרנט. ואכן, סחבק וחבר מרעיו בפאנטקטיקס, זכו בו על פיתוח המשחק לסרט משחקי הרעב - לצד תותחים כמו ג'רי סיינפלד, קווין ספייסי ו-TED. זה פרס מכובד וותיק, שיחולק מחר בניו יורק בפעם ה-15.

עד כאן סוכריה. אלא מה, יוצרי הפרס והאירוע חמדו להם לצון, והחליטו לפנק את הזוכים בחוק קטן ומעצבן, שקובע כי נאום קבלת הפרס מוגבל לחמש מילים בלבד. שמעתם נכון, חמש.

בואו לפייסבוק של נקסטר

מי שמכיר אותי יודע שאני דברן גדול. אני לא מתחיל להתחמם לפני 20-30 מילה לפחות (לא כולל כחכוחי גרון). לכן, ברגע שחלפה שמחת הזכייה הראשונית, התחלתי לחוש לחץ קל, במיוחד כשהבנתי שהפרס הנ"ל מחולק כבר כ-15 שנה לטובי המוחות בתעשיית הבידור, הפרסום והקופירייטינג, אשר מן הסתם כבר ניצלו באופן יצירתי את חמשת המילים הקסומות כדי להרכיב את מיטב הנאומים המצחיקים, המרגשים והמרשימים שניתן ליצור בתת-תנאים כאלה.

שרה סילברמן מבאסת

אצתי רצתי לאינטרנט לבדוק את נאומי העבר ולהפתעתי הרבה, לא התרשמתי במיוחד. הנה מבחר מייצג:
ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, בחר בבנאליות יבשושית כשנאם: עשו זאת כאן ואז בעולם".
הזמרת ביורק יצרה התחכמות מטופשת כשמלמלה: "אמנית השנה ראו התמונה מעלה (באנגלית ראשי התיבות aeiou). ספייק לי הגאוני עשה טובה כשדקלם: "ניו יורק ניו יורק ניו".

גם קומיקאים וותיקים אכזבו: שרה סילברמן התותחית בחרה לבאס לכולם את הצורה ואמרה: "האם השואה באמת קרתה? כן." ואפילו לואי סי.קיי האגדי לא הרשים במיוחד עם נפיחה מדכאת: "כשאני בסוף אמות, ביי ביי".
שקלתי את מצבי ושתי אפשרויות עלו במוחי הקודח. או שכל גדולי העולם פשוט פספסו את המשפט המושלם במשך כמעט שני עשורים והשאירו לי לקטוף את התהילה - או שלתת נאום מרתק, סביר או אפילו ברור, זה פאקינג קשה כשיש רק חמש מילים.

פניתי לגלגל ההצלה, חבריי הטובים. "מה הבעיה, מה אתה ילד? באתי, ראיתי ניצחתי", ירה לעברי חבר טוב בהתנשאות. בן זונה, זה לא רע, חשבתי לעצמי (כמובן שבבדיקה נוספת גיליתי שזה נאמר כבר בשני נאומי קבלה).
"אבל זה רק שלוש מילים...", ניסיתי להציל את כבודי. הוא לא התלבט: "אז יש לך שתי מילים לתת לי קרדיט". "תמכור חסות", זרק לי עוזי הקמצן. "ותבחר חברות עם שם של מילה אחת כמו נייק או אדידס".
המצב הלך והתדרדר, ונותרו עוד יומיים עד הטקס.

המינגווי לא עוזר

יוסי, אתה חייב להציל אותי, פניתי לורדי במצוקתי. "זה מזכיר לי את הסיפור הקצר בעולם, של המינגויי", אמר ד"ר ורדי המלומד. המינגווי? זה נשמע כמו הצלה! אחד מגדולי הסופרים, זה בטוח יעשה רושם. איך פספסו את זה כולם! מה הסיפור? שאלתי בעיניים נוצצות. "נעלי תינוק למכירה, לא משומשות". אמר הדוקטור.
דממה.

זחלתי חזרה למשרדי תוך שאני מתחיל לקבל את העובדה, שלמרות שליטתי המושלמת באנגלית (כולל ניבים תת מימיים), שנינותי המבדחת והסליחה המשועשעת של הגויים למשמע פילפולי – איטס נוט היז פולט, הי איז פרום יזראל - כנראה שנאום הקבלה שלי לא יהפוך למטבע לשון, איש לא יצטט אותי בשיחות סלון אינטלקטואליות, וכל מה שיש לי לצפות לו הוא לעג גלוי מצד חבריי המתמעטים.
אי לכך ובהתאם לזאת, הריני להודיע קבל עם ועדה, כי אינני מתכוון להשקיע ולו שנייה אחת נוספת בתכנון נאום הקבלה. למעשה, אני מתכוון לצעוד בראש מורם אל דוכן המנצחים, לשגר לחלל העולם את חמש המילים הראשונות שיעלו במוחי, ושהאל הטוב יעזור לכולנו, מק'דונלדס.

אם יש לכם רעיונות לנאום תודה מכובד בן חמש מילים – הטוקבקים שלנו מחכים לכם.

*ירון לייפנברג הוא המייסד והמנכ"ל של חברת פאנטקטיקס, העוסקת בפיתוח משחקים לפלטפורמות ניידות כגון טלפונים סלולריים ומחשבי טאבלט. החברה, הפועלת מירושלים, מתמחה במשחקים לסרטים ולכותרים הוליוודיים.