מי שעוקב אחרי חדשות הטכנולוגיה לא יכול היה להחמיץ כמה מההבטחות הגדולות שהוזכרו בהן באחרונה: טיסן נייר ממונע שנשלט על ידי הסמארטפון, תחתונים שיכולים למנוע אונס, מדפסת ניידת שנכנסת לכל תיק וטבעת לגלישה נוחה יותר במסכי מגע. כל המוצרים שהוזכרו הם מיזמים טכנולוגיים שגייסו כסף באמצעות מימון המונים.
בשנים האחרונות, מימון המונים (crowdfunding) הוא מהתופעות הבולטות בעולם הטכנולוגי. חברות צעירות עם רעיון מבריק בוחרות לממן את עצמן באמצעות פנייה לקהל הגולשים ולא בנתיב המסורתי של הון סיכון או משקיעים מקצועיים (אנג'לים). קהל הגולשים משלם מראש על המוצר, וכך היזמים מממנים את הפיתוח. רוב המוצרים שמגייסים כך כסף הם מוצרים פיזיים — חומרה — אך חלק מהפרויקטים הם בעלי אופי תוכני (ספר למשל). מימון המונים הוא רעיון מלהיב ודמוקרטי, שמזכיר במידה רבה את הרעיון הוותיק של הבורסה והחברות הציבוריות.
הרבה כסף גויס בצינור מימון ההמונים. ב–2014, בפלטפורמת קיקסטארטר, שהיא הגדולה מסוגה, הסתיימו בהצלחה 22.2 אלף קמפיינים לגיוס המונים, ובסך הכל ביקשו יזמים לגייס 529 מיליון דולר. מיום הקמתה ב–2009 עלו בפלטפורמה מיזמים בסך 1.7 מיליארד דולר. אלא שאם מנתחים את הדברים, אפשר לראות שמימון ההמונים הוא גם מודל בעייתי. הרבה מהחברות שהצליחו להגיע ליעד הגיוס שלהן נכשלות בשלב הביצוע: המוצר יוצא לשוק ונכשל, המוצר מאחר מאוד לצאת, או שהוא נגנז כליל והמשקיעים (הרוכשים) אינם זוכים כלל לקבל אותו.
הקונסולה שנכשלה
דוגמה לכישלון מובהק היא קונסולת המשחק Ouya. החברה הבטיחה דמוקרטיזציה של עולם הגיימינג עם קונסולה מבוססת אנדרואיד במחיר אטרקטיבי של 99 דולר. החברה גייסה את מיליון הדולר הראשונים שלה בזמן הקצר ביותר בהיסטוריה של קיקסטארטר — שמונה שעות. בסך הכל גייסה 8.6 מיליון דולר. מאוחר יותר הצטרפה להשקעה גם קרן ההון סיכון קליינר־פרקינס עם 15 מיליון דולר.
אלא שאז החברה התחילה לסבול מדחיות במועד ההשקה. כשהקופסה הגיעה סוף־סוף למדפים ב–2013, משתמשים מצאו אותה די עלובה. הביקורות קטלו את המוצר, שנמצא נחות מהקונסולות המבוססות של סוני ומיקרוסופט (פלייסטיישן ו–Xbox). במקביל, התחילו להגיע לשוק סטרימרים אחרים, כמו Amazon Fire TV, שהכילו כבר מספר נכבד של משחקים, וההצעה של Ouya הפכה פחות אטרקטיבית. בתחילת 2015 החברה קיבלה השקעה של 10 מיליון דולר מעליבאבא הסינית, אך נכון לדיווח האחרון, מאפריל 2015, החברה מחפשת קונה על מנת להחזיר חובות.
הנגן של ניל יאנג לא המריא
סביר להניח ששמעתם על Pono, נגן מוזיקה שיזם הזמר ניל יאנג. פונו התבסס על קובץ מוזיקה בפורמט FLAC, שאינו מאבד איכות. הרעיון היה להקים סביבה שלמה — לא רק נגן, אלא גם חנות מקוונת לרכישת מוזיקה לא דחוסה, בשיתוף האולפנים.
יאנג הקים את החברה ב–2012 ויצא לגיוס המונים ב–2014. מדובר היה באחד הקמפיינים המוצלחים אי פעם בקיקסטארטר. החברה הצליחה לגייס 6.2 מיליון דולר עד אפריל 2014. אי־אפשר להכריז על פונו ככישלון, לפחות לא בינתיים, אבל בטח גם לא כהצלחה ענקית. החברה יצרה נגן מוזיקה יקר מאוד, 400 דולר עלותו, ולכן לא נראה שיש מסתערים עליו בשוק. לפי חלק מהמבקרים, איכות השמע הגבוהה שמציע הנגן לא באמת מורגשת על ידי המשתמשים בהשוואה לחלופות הזולות.
יש עוד דוגמאות לבעיות בעלות אופי דומה. קרן מוזילה החליטה להתחרות בנגן־סטרימר של גוגל, Chromecast, עם מוצר בשם MatchStick. מול המוצר של גוגל, שעולה 35 דולר, מוזילה מוכרת את המוצר שלה ב–25 דולר — באמצעות מימון המונים. החברה הבטיחה משלוח ראשון בינואר 2015, אך מאז התאריך נדחה שוב ושוב. בעדכון האחרון ששלחו היזמים, בתחילת אפריל, הם התנצלו על הדחיות וכתבו, "חומרה זה קשה", בלי להתחייב לתאריך משלוח חדש.
חבורת הטבעת
גם חברות ישראליות גילו את פלטפורמות גיוס ההמונים. חברה ישראלית בשם רינגבו (Ringbow) יצאה לגיוס המונים ביוני 2012. החברה פיתחה מעין טבעת שנועדה לסייע לאנשים לתקשר עם מסכי מגע ולשפר את חווית המשתמש. זה היה מעין שלט רחוק לטאבלט שעונדים על האצבע. החברה ביקשה לגייס 100 אלף דולר ועמדה ביעד עם גיוס כולל של 135 אלף דולר מ–2,279 תומכים. רינגבו הבטיחה לשגר את המוצר הראשון ללקוחות החברה בתוך שלושה חודשים, אך הייצור והמשלוח נדחו. "תומכים יקרים, אנחנו בשלבים אחרונים של משא ומתן עם חברה שתשקיע ברינגבו ותיקח את ההובלה. המיזוג יבטיח את שליחת המוצר אליכם. הדבר נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו", עידכנה החברה את תומכיה ב–2013. ככל הידוע, המוצר לא הגיע מעולם לידי הלקוחות. פנינו לתגובה באתר החברה, וכן ליזם, אך לא קיבלנו מענה על השאלה מה עלה בגורל החברה וכספי המשקיעים.
מוצר נוסף שפיתוחו מתעכב הסעיר את הרשת בסוף 2013, כשהחברה החדשה AR Wear התחילה לקדם את החזון שלה לפתח תחתונים נגד אונס. היזמים, בשם "יובל ורותי", הבטיחו תחתונים או מכנסוני ספורט שהם בלתי־ניתנים להסרה, הודות לאריג אלסטי שאי־אפשר לקרוע, המקובע לגוף באמצעות מנגנון נעילה המונע מתוקף להסירו. החברה ניסתה לגייס 50 אלף דולר בפלטרפורמת אינדיגוגו (המתחרה בקיקסטארטר) והצליחה בגיוס 55 אלף דולר מ–2,237 תומכים. הדיון הביקורתי שהתפתח ברשת נגע לשאלה אם התחתונים אינם גרסה מודרנית של חגורת צניעות, שתגרום לנשים להרגיש לא בנוח.
אבל מעבר לדיון הזה, החברה הבטיחה את משלוח המוצר ביולי 2014 ולא עמדה ביעד. העדכון האחרון מהחברה באינדיגוגו הוא מלפני שלושה חודשים. אז התנצלו היזמים כי "אף שקיוונו להיות מוכנים כבר עם אבטיפוס ראוי, אנחנו מגלים שעדיין איננו שבעי רצון ממה שהצלחנו לייצר. אנחנו מבקשים את סבלנותכם לעוד כמה חודשים כדי להגיע לאיכות מוצר גבוהה יותר. היו בטוחים שלא ויתרנו". נמתין בסבלנות.
דוגמה שלישית היא המדפסת הזעירה זוטא. באפריל 2014 יצאה חברת ZUtA Labs בקמפיין קיקסטארטר לגיוס 400 אלף דולר, כדי לייצר מדפסת זעירה וניידת: 10 ס"מ גובהה, 11 ס"מ קוטרה, והמשקל — 300 גרם. המדפסת יודעת לטייל על הדף ולהדפיס מסמכים בלי תלות בכבל חשמל. החברה הצליחה לעמוד ביעד הגיוס והשיגה 511 אלף דולר מ–3,081 תומכים. וההמשך? ודאי ניחשתם. מועד המשלוח המקורי של החברה עבר, ונדחה. היזם טוביה אלבוים הגיב לפנייתנו: "בינתיים הולך מצוין, תודה לאל. עובדים על סיום הפיתוח ומצפים לצאת לשוק לקראת סוף השנה. באמת רוב הפרויקטים בקיקסטארטר לא עומדים בזמן. המשלוח שלנו היה מיועד לינואר 2015 אבל לא עמדנו בו. התאריך החדש הוא אוקטובר 2015 בעזרת ה'".
הקשינו על אלבוים - מדוע העיכוב? מה גורם לו? הוא השיב במלוא הכנות: "אצלנו הסיבה העיקרית היא אי־היערכות נכונה מראש והכרה של כמות העבודה הנדרשת לפיתוח המדפסת. אחרי זה כמובן יש עיכובים קטנים פה ושם בפיתוח, בהזמנת חלקים, משלוחים וכו׳".
חומת הייצור
מדוע קמפיינים כה רבים במימון המונים אינם מצליחים להגיע לשוק? כתבה מינואר האחרון באתר The Verge ניסתה להשיב על כך באמצעות מקרה המבחן של חברת Lockitron. החברה המציאה מנעול דלת שמזהה קרבה לסמארטפון של המשתמש ונפתח אוטומטית — בלי צורך במפתח. לוקיטרון גייסה 2.2 מיליון דולר, עם מועד גיוס משוער למארס 2013. לפרויקט נרשמו במסגרת הקמפיין 14 אלף לקוחות, אך מכיוון שהוא נשאר פתוח להזמנות, הגיע המספר ל–70 אלף. עד כה, החברה הצליחה לשגר ללקוחות רק 11 אלף יחידות, אך גם לקוחות שקיבלו את המוצר גילו קשיים בהתקנה וסוללה קצרת חיים, וחלקם פשוט נתקעו מחוץ לבית. החברה התנצלה וחזרה לשולחן השרטוטים.
"לוקיטרון נאבקה בסימפטומים של כל חברת חומרה שהיא תוצר המציאות הקשה של עולם הייצור ההמוני", נכתב בכתבה. היזם הוסיף: "לא ידענו דבר וחצי דבר על סין ואיך למצוא שותף ייצור טוב, שיש לו את המומחיות להתמודד עם מוצר ובו 41 רכיבים מכניים, שרובם לא סטנדרטיים". השותף שנבחר לבסוף פשוט לא הצליח לעמוד בקצב. עוד נכתב כי לחברה לא היה די כסף כדי לבחון את המוצר בשטח — המנעול החכם אמור היה להשתלב בדלתות קיימות בשוק, וכאלה יש עשרות, מדגמים שונים. חברות חומרה מבוססות עושות שנים של ניסוי מעבדה ושטח לפני שלב הייצור. אחת המסקנות של החברה היא כי בכל מקרה ועל אף הקשיים —חייבים לשמור על קשר חי וכן עם התומכים. לוקיטרון מבטיחה עדיין לצאת לשוק עם מוצר ראוי.
כתבה מ–CNN מנתה תשע סיבות לעיכובים בפרויקטי מימון המונים. מלבד חומת הייצור הגבוהה, הכתבה הזכירה את בעיית המשלוח לכל נקודה בעולם, מה שמתגלה לעתים כסיוט לוגיסטי. Shipocalypse, הם כינו את התופעה. אפילו מיזם ישראלי, מגזין מסעות בשם "אתה נמצא כאן", נקלע לצרה כשהגיליונות פשוט לא הגיעו לתומכים. רק אחרי שבועות ארוכים התברר כי החברה שהכינה את הגיליונות למשלוח פשוט איבדה משטח שלם שלהם. עוד הזכירו ב–CNN שפרויקטים טכנולוגיים צריכים להתאים לסטנדרטים בשוק, העלולים להשתנות, למשל סוג המטען במכשירי אפל, וכן צריכים לעתים לקבל אישור ממוסדות תקינה ורישוי תדרים. גם זה יכול להתגלות ככאב ראש לא קטן. על פי נתונים בכתבה, נכון ל–2012, 84% ממיזמי מימון ההמונים לא עמדו בלוח הזמנים המובטח.
יזם ישראלי שניסה לגייס כסף באינדיגוגו ונכשל, אמר לנו: "בכלל לא צריך לקרוא לזה מימון המונים, כי זו לא שיטה טובה לממן כלום. הקמפיין בסך הכל עוזר להקדים את התזרים, אך הוא משלם רק על הייצור, וגם זה בקושי". זאת אומרת, התומכים הם הרי רוכשים מוקדמים של המוצר, במחיר מופחת בדרך כלל. החברה רואה רק תשלום מוקדם על המוצר, שלפעמים אינו מכסה את עלויות הייצור, ומה לגבי מו"פ? משכורות? הוצאות תפעוליות? זה לא נכלל בחישוב.
יש מקום אולי גם לביקורת עצמית. העיתונות הטכנולוגית אוהבת קמפיינים לגיוס המונים: הרעיון תמיד נשמע מעניין וצבעוני. פחות נפוץ לבוא ולבדוק מה באמת קרה עם המיזמים — מי שילם ולא קיבל מוצר, ומה הוא מרגיש לגבי זה.
האם יש מסקנה בעבור הצרכן? כמו תמיד — כדאי להיזהר. סרטון מדליק קל להכין — אך לייצר מוצר פועל קשה בהרבה. השקעה במיזם היי־טק לבד דומה לקניית מניות לבד, מול השקעה באמצעות משקיעים מקצועיים — שזה תפקידם (גופים מוסדיים בבורסה או קרנות הון סיכון בעולם ההיי־טק). ואם קמפיין גיוס ההמונים מצליח באופן יוצא דופן, אולי אפשר לשלוף את המשפט העתיק: "כשאפילו מצחצח הנעליים מתחיל לדבר על מניות — זה הזמן להיפטר מהן".
ולנו יש מימונה (וגם Headstart)
בישראל פועלות שתי פלטפורמות לגיוס המונים: מימונה ו-Headstart. השנייה היא הגדולה יותר, וגויסו דרכה עד היום כ-25 מיליון שקל.
יוסי מאירי, אחד היזמים בחברה, מספר: "הרעיון המקורי היה לעשות מימון המונים מבוסס מניות — כלומר, החברה רצתה לאפשר לאנשים להשקיע במיזמים שונים תמורת מניות בהם". המסלול הזה נתקע — פשוט מכיוון שזה אסור בישראל. החברה המשיכה במודל מימון המונים כדי לתמוך בפרויקטים בעיקר במודל של pre–order — הזמנת המוצר מראש, כפי שנהוג לרוב גם בפלטפרומות הזרות.
מטבע הדברים, מי שפונה לפלטפורמות המקומיות אינו יזם שמחפש לפתח מוצר בינלאומי, ולכן בפלטפורמות הישראליות ניתן לראות הרבה גיוסים של סופרים, במאים ואמנים אחרים. מאירי אומר כי "נכון שמקובל לכתוב על כל מיזמי הטק והגאדג'טים, אבל גם בעולם זה אחוז קטן — כ–3% מהגיוסים בארה"ב. למעשה, 85% מהגיוסים הם סביב עולם האמנות: ספרים, מוזיקה, סרטים ותיאטרון". HeadStart גובה 6% כעמלת גיוס ומתגאה בנתוני הצלחה של 44% מהפרויקטים, גבוה במעט מנתוני ההצלחה העולמיים — כ–40%. מאירי מוסר כי החברה קרובה לנקודת האיזון.
בחזרה למכשלה החוקית. כדי להגן על משקיעים בישראל, אסור לאדם פרטי להשקיע בחברה תמורת מניות, אלא אם החברה המגייסת פירסמה תשקיף. הכנת תשקיף עולה מאות אלפי שקלים, משוכה גבוהה לחברות צעירות, ולכן חברות הזנק אינן מגייסות כסף מהציבור בדרך זו. זוהי מכשלה למימון המונים, לפחות לאפיק מסוים שלו. ב–2013 הגיש ח"כ אבישי ברוורמן הצעת חוק המאפשרת מימון המונים דרך האינטרנט וללא תשקיף, עד רף גיוס של 2 מיליון שקל ורף השקעה של 20 אלף שקל למשקיע בודד. ברוורמן פרש מאז מהחיים הפוליטיים, וכיום החוק מקודם על ידי רשות ניירות ערך.
עוד ב-Themarker:
בואו נדבר על רגשות (עם הרובוט)
חוסמים פרסומות בסמארטפון? אתם עלולים לגרום למלחמה בין ענקיות האינטרנט למפעילות הסלולר
