"אחרי שנסיים עם עזה חייבים להתחיל עם ערבים ישראלים ושמאלנים ולסיים גם איתם אחת ולתמיד" או "בושה לצה"ל. למה רק ארבעה ילדים? מפגיזים כל כך הרבה - וזו התוצאה?": אלו הן רק שתי תגובות שפרסמו אנשים בשמם באתרי החדשות השונים. נראה שמאז תחילת מבצע "צוק איתן" הסירו הטוקבקיסטים כל רסן מעל מקלדותיהם - והתגובות המתלהמות דוחקות עוד ועוד את גבולות הבוטות. מומחים לתקשורת מציירים קווים לדמותו של הטוקבקיסט המגויס למערכה ברשת.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ד"ר אורן סופר, ראש תחום תקשורת באוניברסיטה הפתוחה, חקר את זהותם הפוליטית של המגיבים באתרי החדשות. ממצאיו מאששים את התחושה כי רוב הטוקבקיסטים מגיעים מהצד הימני של הקשת הפוליטית.
"שאלנו אנשים מה לדעתם משקף יותר את הלך הרוח הציבורית: המאמרים החדשותיים או הטוקבקים שלהם. 69% ממצביעי מפלגת התנועה, למשל, סברו שהמאמרים משקפים יותר את הלך הרוח, לעומת 28% בלבד בקרב מצביעי הליכוד ביתנו. אף אחד ממצביעי מרצ ששאלנו לא חשב שהטוקבקים משקפים יותר את רחשי הציבור מהמאמרים".
"טוקבקים היא זירה בה נפוץ יותר שיח נגדי וקונפליקטואלי", מאבחן ד"ר סופר. "זו זירה גברית. כמעט לא תמצא נשים שמגיבות בענייני ביטחון ופוליטיקה".
"טוקבקים - המצאה ישראלית"
פרופ' מוטי נייגר, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה, מסביר כי "הטוקבקים הם המצאה ישראלית. אתרי חדשות בעולם אימצו את הפונקציה הזו בתוספת מנגנוני סינון קפדניים הרבה יותר. בעוצמות שלה, תופעת הטוקבקים בישראל היא תופעה כמעט ייחודית".
חוקר התקשורת מאבחן שבמערכה הנוכחית, יותר מבעבר, הטוקבקיסטים לא חוששים להביע עמדות קיצוניות - ובאופן לא אנונימי. "בזמן האחרון אנחנו רואים תופעה מתגברת של מגיבים שלא מסתתרים תחת מעטה האנונימיות. זו אינדיקציה לכך שהשיח האלים, המתלהם והקיצוני מקבל לגיטימציה. רובנו רוצים שהחמאס יובס, אבל יש פער בין קריאות למוות של טרוריסטים - ובין קריאות שמחה לאחר מוות של ילדים. מגיבים כבר לא חשים בושה לכתוב משפטים מזעזעים כאלה כי הם חושבים שמדובר באמירות לגיטימיות. הם לא חשים שיש להם סיבה להסתתר יותר".
"הטוקבקיסטים השמאלנים מפחדים"
גם לטענת פרופ' נייגר, מרבית הטוקבקים האלימים מגיעים מאנשים מהצד הימני של המפה הפוליטית - וזאת משום שמגיבים מהשמאל חוששים יותר להשמיע את קולם. "טוקבקיסיטים מהשמאל מפחדים להסתבך עם הימין הקיצוני גם משום שהוא נוטה יותר לאלימות - וגם בגלל שהימין הקיצוני קרוב יותר לקונצנזוס הישראלי".
פרופ' נייגר מביא כדוגמה את המקרה של המרצה מאוניברסיטת בר אילן, שהביע אמפתיה גם כלפי הצד הפלסטיני - וספג ביקורות קשה: "דעתו עוררה תגובות נזעמות, זאת בעוד שמרצים שיאמרו שצריך 'להיכנס בערבים בכל הכוח' לא יהפכו לאייטם בחדשות - ולא יידרשו להתנצל".
לדבריו, "בשיח הציבורי יש חוסר סובלנות כלפי אמירות שנתפסות כמערערות את החוסן הלאומי. נוצרת אשליה משום שהשמאל הקיצוני לא משמיע קולו בטוקבקים, והמתונים מלכתחילה לא מתבטאים משום שהעמדות שלהם לא נחרצות. כך הבמה נותרת בעיקר למתלהמים. נוצרת ספירלת שתיקה".
רישיון לגדף
גם ד"ר איילת כהן, מהחוג לתקשורת במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, סבורה שבתקופה הנוכחית, התגובות הולכות והופכות לבוטות יותר ויותר: "אנשים עושים לעצמם יותר ויתורים מבחינת השפה בה הם מתבטאים", מאבחנת ד"ר כהן שחוקרת את השיח הציבורי המקוון.
"באופן טבעי, כשיש תקופה קיצונית - גם השפה מקצינה. אנשים פחות בוחלים במילים והשיח הופך פחות מסויג, גם מבחינת האמירות שמגיבים משמיעים וגם מבחינת האמירות שאנשים מוכנים לשמוע. הגבולות שמגדירים מהו פשע שנאה ומהי הסתה כל הזמן מתרחבים. אנשים מרגישים שיש להם רישיון לגדף".
השיח המקוון, כך טוענת החוקרת, נסוב יותר ויותר סביב הסגנון של האמירות ופחות סביב התוכן. "יוסי שריד למשל, ספג ביקורות זועמות יותר על האופן בו הוא הביע את עמדותיו - ופחות על העמדות עצמן".