אלברט כנראה היה שיכור באותו ערב. למחרת בבוקר, במשרד, כבר חיכו לו עם הטופס לחתימה. לא נותרה לו דרך נסיגה. הוא חתם.
השנה: 1994. העולם מתרגש ממותגים כמו "אינטל אינסייד" וכולם קונים מחשבים עם מעבדי "פנטיום" שפותחו במעבדה הראשית של אינטל בסנטה קלרה בעמק הסיליקון. אבל צוות הפיתוח הקטן של אינטל בחיפה רצה לעקוף אותה. להיות זה שיפתח את הדור החדש של השבב הכי מוכר ונמכר בעולם.
כבר שנה וחצי שהם יושבים על רעיון מטורף שכונה "פנטיום MMX", ויועד לשדרג את החוויה של אנשים כמוני למשל. בטח ישבתי באותו זמן למעלה בכרמל עם מחשב כזה וניסיתי לשחק בלי עצירות.
מרכז הפיתוח של אינטל בחיפה היה אז יצור מוזר. עוד לא היו בישראל כמעט מרכזים של חברות הייטק בינלאומיות. גם עבור אינטל מרכז הפיתוח הרחוק שם ב"האייפה" - איך אומרים את זה בכלל? - היה יצור מוזר. והמהנדסים שלנו יושבים ומפתחים.
רגע האמת הגיע בפברואר: הצוות החיפאי טס לפגוש את צמרת אינטל העולמית ולשכנע אותה ללכת על זה. חיכו להם בסנטה קלרה אגדות כמו יושב-הראש והמנכ"ל אנדי גרוב, יהודי ניצול שואה, והיו"ר לשעבר גורדון מור. כן כן, ההוא מחוק מור.
מתוך הניוזלטר של דרור גלוברמן Skip Intro. הניוזלטר המלא כאן -
במשך שעתיים, סקרו הישראלים בגאווה את היתרונות של טכנולוגיית MMX שפיתחו, במטרה לשכנע את ההנהלה הבכירה ללכת על זה. הביצועים היו מרשימים, אבל המנהלים הבכירים נותרו ספקנים. ההכרעה נפלה כאשר גרוב שאל שאלה קריטית: איך אנחנו מציגים את היתרונות של המוצר החדש לצרכנים? הצוות הופתע, ולא שלף תשובה מהירה. בכל זאת הם מהנדסים, לא אנשי שיווק. גרוב דחה את ההצעה ואמר להם לחזור ולעשות את שיעורי הבית.
החיפאים היו מבואסים רצח. אבל לוותר? בחיים לא.
עוד שנה ורבע של שיעורי בית חלפה. בערב אביבי במאי 1995 הגיע לחיפה אלברט יו, מנהל הפיתוח של פנטיום מהמטה הבינלאומי. אם הייתי צריך להמר, המהנדסים מחיפה לבשו את מיטב החליפות הגדולות מדי שקנו ברחוב החלוץ, התאימו להן סנדלים תנ"כיים חדשים ולקחו את יו למסעדה סינית בעיר.
"בתום הארוחה הוא אמר שהוא מכיר את טעמם של 35 מטבחים סינים שונים, והיום הוא טעם את המטבח ה-36. הוא לא אמר את זה כמחמאה", נזכר מולי אדן, שהפך בהמשך לנשיא אינטל ישראל וסגן נשיא באינטל העולמית.
יו מזמין אלכוהול. בכל זאת ערב, הוא רחוק מהבית, החברה משלמת וצריך להעביר את הטעם. שותה, ועוד קצת. והצוות בינתיים חופר לו על ההצלחות של ה-MMX. הוא עדיין ספקן. בסוף, כשהנ"ל כבר מבושם, הם מסכמים על התערבות.
אם השבב יעמוד בדרישות הטכניות בהצלחה מלאה, מבטיח יו, אינטל תממן חופשה בחו"ל לכל חברי הצוות, כולל בנות זוג. בהצלחה בינונית, הם יקבלו סופשבוע בארץ. אבל אם ייכשלו? חברי הצוות הולכים לצבוע גן ילדים ולשטוף את האוטו של אלברט בחניה שלו.
מישהו מהישראלים שנותר צלול מביא מהר מפית ורושם את עיקרי הדברים. למחרת בבוקר יו מגיע למשרדים בחיפה, ומגלה את מסמך ההתערבות מסודר, מודפס וחתום על ידי כולם, תחת הכותרת Yu Bet. מבין אדי האלכוהול הוא נזכר במה שהבטיח. וחותם.
עוד שנה וחצי חלפה. השבב מחיפה לא רק צלח את המבחנים - הוא אומץ על ידי אינטל הגדולה, הושק בקול תרועה, ובינואר 1997 החלה המכירה של ה-MMX (בשמו הטכני פנטיום 55C). העולם כולו התנפל על השבבים החדשים מחיפה, ונערים כמוני יכלו לירות במפלצות בלי קיטועים ועצירות.
מרכז הפיתוח החיפאי של אינטל עלה סופית לא רק לליגת העל של אינטל, אלא לליגת העל של הטכנולוגיה העולמית, ולקח איתו את ההייטק הישראלי. אדן, לעומת, רשם לעצמו עוד לקח: בפעם הבאה לוקחים את יו רק למסעדה מזרחית.
כל זה לא היה קורה לולא ישראלי חכם וחצוף בשם דב פרוהמן. פרוהמן עבד במרכז הפיתוח הבינלאומי של אינטל יותר מ-20 שנה קודם, ורשם פריצות דרך מדעיות שהפכו את אינטל לאימפריית השבבים שהכניסה מחשב לכל בית.
אחרי מלחמת יום הכיפור, המעמד הזה אפשר לו להודיע למנכ"ל אנדי גרוב: אני חוזר הביתה, לישראל. ואם אתם רוצים שאמשיך לעבוד באינטל, אינטל תצטרך לבוא איתי. וכך היה - ב-1974 נפתח מרכז הפיתוח בחיפה, ואחריו גם מפעל ייצור בירושלים, ובהמשך בקריית גת. אינטל הפכה להיות המעסיק הפרטי הגדול בישראל, אחראית לבדה על 2% מהתוצר המקומי הגולמי של ישראל, והיצואנית הגדולה ביותר.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשהקלטתי עם דני פלד את "בזמן שעבדתם" על מצבה הקשה של אינטל היום, אחרי 3 שנים של ירידה במכירות, הפסד שוק הבינה המלאכותית, פיטורים נרחבים וקיצוצים כואבים, שהגיעו עד לכוסות הקפה של העובדים (קיצוץ שבוטל בעקבות המחאה).
לא ברור מה יהיה עתידה של החברה. אבל דבר אחד כבר לא ישתנה: אינטל הייתה זו שהעלתה את ישראל על מפת ההייטק העולמי. היא הייתה החלוצה שהגיעה למדינה נידחת במזרח התיכון והביאה אחריה מאות חברות בינלאומיות לפתוח פה מרכזי פיתוח, גידלה דורות על דורות של מהנדסים שלמדו לעבוד בסטנדרטים הכי גבוהים בחברות רב לאומיות. חלקם עברו לחברות אחרות, חלקם הקימו פה סטארטאפים וחברות חדשות.
ויש עוד דבר אחד שלא ישתנה, ובאמת תסלחו לי על הקיטש. אין עלינו, הישראלים. חכמים, נועזים, חצופים, לא מוותרים. עד שמצליחים.