איש שמת ממחלה - זו טרגדיה. אישה שלא יכולה להביא פרנסה הביתה זה אסון. גם אני חטפתי כאפה כלכלית נכבדת. אני רוצה מאוד לחזור לחיים הרגילים. ואחרי שאמרנו את זה, חלק ממני כבר מתגעגע. הזמן עם הילדות. הקהילה הקטנה והשמחה שנולדה לנו בבניין יש מאין. ובכלל, לא הספקתי להשלים שום סדרה, שלושת הספרים עדיין תקועים לי ליד המיטה, לא גמרתי לנגן את מה שתכננתי, לא השלמתי את הקורס אונליין לתוכנת עריכת מוסיקה, הילדות עוד לא יודעות שפה שלישית. אבל הזוגיות, היא תשמח לקצת אוויר כרגע.
חשבתי שאחרי חודשי קורונה ארוכים, ישתרשו פה כמה הרגלים חדשים שדווקא נרצה לשמר. כמו לעשות הכל חכם ומרחוק, יעיל וחסכוני. לקבל טיפול רפואי בלי לפגוש רופא, ללמוד כל דבר מתי שמתאים לנו. כמו עולם שמבזבז פחות משאבים ומדינות שמשתפות פעולה נגד סכנות בסדר גודל של שינויי האקלים. עכשיו אני פחות בטוח. האם חודשיים הם מספיק זמן כדי שהרגלים חדשים ישקעו ויישארו? או שפשוט נחזור אחורה לאותו עולם בזבזני וחסר סולידריות, שמכלה את עצמו ובדרך מייצר כבר את המגפה הבאה?
עמוס לכל הכיוונים
היום חמישי בצהריים. איילון פקוק קומפלט. כאילו לא הייתה קורונה. גם ככה מדינת ישראל הייתה במשבר תחבורה ציבורית לפני הקורונה. נתיבים מיוחדים ושלל אמצעים גויסו להקלת הכאבים - אבל המחלה היא שחסרים בישראל אלפי אוטובוסים, כמה אלפי נהגים, הקווים עדיין לא מתוכננים ברמה הנדרשת, והרבה אנשים נשארים ללא שירות תחבורה הגיוני. יחסית למדינות המערב, בתחבורה ציבורית מצבנו עדיין בקאנטים
צריך לומר שאפו לסוללי הכבישים ולמקדמי הפרויקטים, שניצלו את החודשיים האלה של שקט בכבישים כדי להאיץ פיתוח של מסלולים ומחלפים. אבל לא בטוח שאחרי הקורונה זה יספיק. כי עכשיו אף אחד לא רוצה לנסוע בקופסה עם עוד עשרות אנשים שאולי חולים ואולי לא. אנחנו הולכים למשבר תחבורתי חמור בהרבה ממה שהכרנו: האוטובוסים ינועו ריקים, והכבישים יהיו מפוצצים. זה אתגר עצום, וגם הזדמנות עצומה לשינוי. האם המדינה תספיק להביא שינוי כזה בזמן? כי מישהו אחר כבר רץ קדימה
האוטובוס יחסל את עצמו
האמת, אני אוהב לנסוע באוטובוס. מישהו אחר נוהג, אני פנוי, מגיעים מהר וזה עולה מעט (זה נכון בעיקר בתל אביב). אבל מה באמת גרם לי לנטוש את הרכב הפרטי לטובת האוטובוס? אפליקציית מוביט. לפני מוביט, אוטובוסים מבחינתי היו בלוקים לא שימושיים שחוסמים את הכבישים. לפני מוביט, לברר איזה קו מגיע לאן ומתי - בזמן אמת זה היה סיוט. אבל במוביט אתה מכניס מאיפה - ולאן, ומקבל את האופציות הכי מוצלחות, עם לוח זמנים והכל זה העלה אותי לאוטובוס. מבחינתי, תחבורה ציבורית זה מוביט. האוטובוס הוא רק השלוחה שלה בעולם האמיתי.
מוביט היא סטארט-אפ מנס ציונה, שנרכשה עכשיו על ידי מובילאיי, ששייכת לאינטל, תמורת 900 מיליון דולר. יש לה 800 מיליון משתמשים ב-3000 ערים בעולם. שמעתם נכון.
למוביט יש הרים של מידע על תחבורה ציבורית בעולם, על ההתנהגות של האנשים שצורכים אותה. מתי, איפה, כמה. איפה הכי נכון להעביר קווים ואיפה כדאי להציב תחנות. ייתכן שזו עבודה שהמדינות היו צריכות לעשות לטובת האזרחים - אבל מוביט עשתה את העבודה הקשה, וקטפה את הפירות. מיליארד דולר.
מי ששמה יד על התובנות העמוקות של מוביט היא מובילאיי, שמתקדמת מאוד בפיתוח כלי רכב אוטונומיים, וממוקדת בפיתוח שירות הסעות ללא נהג. בעוד שנתיים אמור להתחיל לפעול בתל אביב שירות הסעות כזה - שאטלים ציבוריים אוטונומיים. המידע שנאסף מאוטובוסים - ישרת את אמצעי התחבורה שאולי יחליף אותם. אני אוהב אוטובוסים, אבל אני לא עצוב. כי בעצם אני לא צריך אוטובוס, אני צריך להגיע. כל עוד זה מהר, בטוח, זול ונוח, לא משנה לי אם יש נהג או אין. תמיד אפשר לבקר אוטובוסים במוזיאון. מה יעשו הנהגים - זה כבר עניין אחר.
מי ביקר אצלנו
חטפתי הרבה אש בעקבות הטור שכתבתי לפני חצי שנה. נסעתי לתערוכת הערים החכמות בברצלונה, ובמקום לפרגן יפה לכל הנוכחים, כתבתי מה שראו עיני: מאות ראשי ערים ובכירים ברשויות המקומיות נוסעים לברצלונה ל - קריצה - כנס ערים חכמות - סגור קריצה - עושים וי בבוקר ונעלמים לענייניהם. זה במקרה הטוב.
במקרה הרע, אנשי הרשויות גם קונים טכנולוגיות של ערים חכמות, אבל מחוסר ידע ומיומנות, הם חותמים על עסקאות יקרות שעולות לנו ביוקר ולא באמת עושה כלום. דוגמאות לא חסר. הדוח שמבקר המדינה פרסם השבוע חוזר אחת לאחת על הבעיות שהעלינו לפני חצי שנה: בלי יד מכוונת, הרשויות המקומיות מקימות מגדל בבל של טכנולוגיות שלא מתקשרות אלה עם אלה, לא קשורות אחת לשנייה, ולא למערכות של העיר הסמוכה. בזבוז, חוסר יעילות וחוסר תקשורת חוגגים. אין לעיריות הכוונה מלמעלה, מה כדאי לבחור ואיך לחבר. אנשי מערכות המידע ברשויות רבות הם בעצם טכנאי מחשב, שמתפרנסים משכר התחלתי. זה כמו לתת לרב טוראי לנהל חטיבה. זה רחוק מאוד מאיש המקצוע המיומן שאמור לנהל את המערכות האלה. והסיוע הממשלתי המבורדק מגיע משלל משלושה משרדי ממשלה לפחות, במקרים רבים תוך כפילות מבלבלת ומיותרת.
אז טוב שהמבקר זיהה את הבעיות האלה, שגם אנחנו והאמת שכל השוק מכיר מקרוב. כי היום, הכסף שאנחנו משלמים במסים נוחת בכיסים של חברות טכנולוגיה - אבל את השירות אנחנו לא רואים. בהרבה מקרים, מה שתוקע את השירות הם עובדי הרשויות עצמם, שהתרגלו לעבוד באופן מסוים ולא בא להם לשנות. למה להציע לאזרחים טיפול דיגיטלי מהיר כשאפשר להמשיך לטרטר אותם עם פקסים. כן גברת, לא קיבלתי, תשלחי שוב מחר. מה כבר הגברת תעשה. תלך לקבל שירות מעירייה אחרת?
הלוואי שהקורונה הזאת כן הספיקה לשכנע את כולנו שאפשר להשתנות די מהר, כשיש רצון ואין ברירה. והלוואי שגם הדוח הזה, כמו התחבורה הציבורית, החינוך מרחוק והרפואה מרחוק, לא יצטרפו לשורה המתארכת של ההזדמנויות לשינוי שהחמצנו.