בצ'ק-אין בשדה דב, בדרך לטיסה למנחת מחניים שליד ראש פינה, דייל הקרקע (שהתברר גם כטייס המשנה בססנה, שלוקטה לדעתי מעודפי מוזיאון חיל האוויר) פתח את תעודת הזהות שלי, וחייך. גם אני מחייך כשאני רואה את עצמי שם, במדים וכומתה. חיוך מריר. על כל פנים, השבוע השתכנעתי שזה הזמן להיפרד מהנוסטלגיה, ולרוץ לחדש תעודת זהות.
אין לי שום כוונה לקחת תעודת זהות ביומטרית, אם תהיתם. להיפך – אני רוצה לחדש את התעודה הרגילה מהר לפני שהמדינה תאלץ אותי לקחת תעודה ביומטרית, כמו שהמליץ לי עורך הדין יהונתן קלינגר מהתנועה לזכויות דיגיטליות.
שר הפנים אריה דרעי מתכנן לחייב את כולנו בעוד חצי שנה להירשם במאגר הביומטרי, במהלך שערורייתי ותמוה. מבקר המדינה מצא בשנה שעברה כשלים חמורים בניהול המאגר, באבטחה שלו ובשימוש שנעשה בנתונים הביומטריים. זה לא מזיז לשר הפנים. גם העובדה שמרבית המדינות המערביות ויתרו על הקמה של מאגר מסוכן כזה שרק מחכה להיפרץ, או שחוק הגנת הפרטיות שלנו עוד לא עודכן כדי להגן גם על הנתונים הביומטריים שלנו. משום מה, המדינה ממשיכה לדחות את האופציה השפויה שאומצה במדינות רבות – תעודה חכמה עם זיהוי ביומטרי – רק ללא המאגר המרכזי.
אז למה להוציא עכשיו תעודה רגילה? כי היא תיתן לי דחייה של עשר שנים עד החידוש הבא, שבהן או שמישהו יתעשת ויבטל את חובת הכניסה למאגר הביומטרי, או שהמאגר ייפרץ - והתובנה הזו תיקלט בדרך הקשה.
רודפים אחרינו
אם אתם חושבים שאני פרנואיד, תרשמו לעצמכם ללכת לראות את הסרט החדש של אוליבר סטון "המרגל סנודן", שיעלה לאקרנים בעוד חודש. אולי חשבתם שאתם מכירים את הסיפור של אדוארד סנודן, איש ה-NSA שהדליף את פרטי תוכנית ההאזנות המטורפת של האמריקאים לכל העולם. בעיני, הסרט זה מצליח לתת צידוק סופי לכל הפרנואידים: כן, רודפים אחרי כולנו כל העת. אם אתם מאלה שחושבים שסנודן הוא בוגד מחליא, ויש לא מעטים כאלה, תתכוננו לשנות את דעתכם אחרי הצפייה.
למה אנחנו לא מוטרדים מהמעקבים האלה? בעיקר כי אנחנו לא יודעים עד כמה כבר חדרו לנו מתחת לעור. כי אנחנו לא מדמיינים שממש ברגע זה – מישהו מציץ מעבר למצלמת המחשב או הסמארטפון שלנו. אז לכו לראות את הסרט, וצאו מהסרט שאין לכם מה להסתיר: "מי שהפרטיות לא חשובה לו כי אין לו מה להסתיר, דומה למי שחופש הביטוי לא חשוב לו, כי אין לו מה להגיד". וזה ציטוט של סנודן עצמו.
במאי "המרגל סנודן" אוליבר סטון מבקש מהצופים בסרט שלו לכבות את הסלולר, לתמיד
השיעור שאפל למדו מהפיראטיות
בשבוע שעבר כתבתי כאן על מה שתעשיית המוסיקה והווידיאו עוד יכולה ללמוד מהאתרים הפיראטיים המצליחים. השבוע קיבלתי את התשובה של אפל מיוזיק שהגיעה לישראל: ב-20 שקלים לחודש (או 30 תמורת מנוי משפחתי לשישה אנשים) מקבלים גישה לכ-30-40 מיליון שירים. בגדול: כל המוסיקה בעולם תמורת מחיר חודשי נמוך ממחירו של אלבום אחד.
בעיני זה שירות שלא היה נוצר בלי ללמוד מהניסיון של הפיראטיות. הנגישות המאסיבית והנוחה לכל כך הרבה מוסיקה דומה לנאפסטר ההיסטורי או לשירותים עדכניים יותר. מה השוני? שמצד אחד אפל מיוזיק הרבה יותר נוח, ידידותי וגם חוקי, ומצד שני, הוא כן עולה כסף. זו הדרך לספק תוכן היום. להביס את הפיראטים לא (רק) במרדפים משפטיים ותביעות, אלא קודם כל בשירות עוד יותר טוב. וזה חשוב לי גם כמוסיקאי.
אכפת לי שהמוסיקה של הלהקה שלי תהיה נגישה שם, למרות שאני לא יודע כמה אני מקבל על כל השמעה. זה עוד יותר חשוב לי כמאזין – תנו לי להתעסק באיזו מוסיקה אני שומע היום, לא בחיפושים של לינקים והורדות.