תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן (צילום: קשת 12)
תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן|צילום: קשת 12
לו הייתי משרת עכשיו בחזית, זה מה שהייתי רוצה לדעת: שאני נלחם עבור האזרחים ועבור המדינה – ולא עבור מנהיג במסע ההישרדות הפרטי שלו. שאני משרת את הנשלטים, לא את השולטים.

הייתי רוצה לדעת שהמדינה פועלת לטובת הישראלים כולם. ושאם מתגלים כשלים – המדינה חזקה מספיק כדי לתקן אותם בתום לב ובנחישות. כי האזרחים והמדינה מעל השליט.

רבים אומרים "עכשיו זה לא הזמן". אפילו לפיד. נכון, צריך להיות מאוחדים. אבל סביב מה? לו הייתי עכשיו בחזית, הייתי נלחם על הנראטיב הבא: נלחמים עבור האזרחים והמדינה. ובמדינה שמשרתת את אזרחיה ולא את שליטיה, מי שכושל באופן כל כך עמוק - מפנה את הדרך. כך פועלת מדינה בריאה, שעליה שווה להילחם.

אלא שכרגע, הנהגת המדינה משדרת משהו אחר לגמרי. כמעט פוטיני. כשראש הממשלה אומר "אני אחראי על העתיד" הוא לא רק מתנער מאחריות לעבר – הוא מודיע שהוא כאן לתמיד. שהמדינה שייכת לו ביי-דיפולט, כשהוא מצליח וכשהוא נכשל. אז עבור מי נלחמים בעצם?

וזה רק קצה הקרחון. הבעיה עמוקה יותר: לא רק הביטחון הופקר. מאז גילינו שהרווחה לא מתפקדת, התחבורה מנותקת, ההסברה מנוטרלת, משרד החוץ לא באירוע, הכלכלה תלויה בחסדי השם. משפחות של נעדרים לא מטופלות, עקורי העוטף מתנודדים בלי דיור ואוכל, בעלי עסקים שנעצרו תלויים באוויר. מאז אסון ה-7.10, העסק שנקרא מדינת ישראל לא מתפקד. זה קשור לראש הממשלה, ובעקיפין גם לכלכלת ההיי-טק.

בנימין נתניהו בהצהרתו (צילום: לע
מופז על נתניהו: לא מבין את המשמעות של המילה "אחריות"|צילום: לע"מ

מתפשרים עלינו

ראש הממשלה נמצא במסע הישרדות אישי. גם התומכים במדיניותו של נתניהו והמשוכנעים שהאישומים נגדו הם קשקוש, יודעים שדה-פאקטו ראש הממשלה עסוק בחילוץ עצמי. ההחלטות המדיניות, הפוליטיות, הקואליציוניות, התקציביות והביצועיות שלו קשורות במידה הולכת וגוברת בצרכים האישיים שלו, ובמידה הולכת ומתמעטת בצרכיי המדינה וכלל אזרחיה.

כך הוא מחליט את מי להדיח ממפלגתו, כך הוא בוחר את שותפיו לקואליציה, כך הוא ממנה שרים. נאמנות לפני כישורים. ואותם שרים מקבלים החלטות וממנים מנהלים ופקידים על אותו בסיס. ההתפשרות על רמת השירות שאנחנו מקבלים מהמדינה מתחילה מהראש ומחלחלת עד למטה.

בחודשים האחרונים עזבו את השירות הממשלתי אינספור אנשי מקצוע מצוינים. מונו מקורבים ונאמנים, לעתים קרובות בלי כישורים וניסיון הולם. נציב שירות המדינה מופגז בבקשות אישיות של שרים למינויים שאינם עומדים בקנה מידה מקצועי.

הדוגמה של יו"ר הדואר מישאל וקנין היא רק אחת. וקנין הוא מנהל מצוין ומנוסה מהשוק האזרחי, שהצליח במהירות שלא תיאמן להפוך את דואר ישראל המפסיד מיליארדים מכספנו לשירות יעיל וכלכלי. תחשבו שהשירות הציבורי היה מלא במישאל וקנינים כאלה שדואגים לכם. אבל השר קרעי מבקש להדיחו ללא הסבר - לטובת חבריו.

מישאל וקנין (צילום: חדשות 12)
מישאל וקנין|צילום: חדשות 12

כי מה זה מינוי? זה "בחייאת רבאק מה אתה מתערב זו החלטה של השר?" מינוי זה "מה הבעיה שלך שגם מישהו אחר יקבל הזדמנות?" לא ולא. כל מינוי בשירות הציבורי הוא הפקדה של אמון וכספים מטעם הציבור באדם שאמור לשרת את הציבור בחזרה ככל יכולתו. מינוי ציבורי זה לכהן בקודש. לא סידור עבודה.

בחודשים האחרונים שמעתי מלא מעט גורמים שבאו במגע עם גורמי ממשלה על אדישות מצדם. ציניות וחוסר עניין באינטרס הציבורי. ולא נעים להגיד: רמה אנושית נמוכה. זה מה שקורה כשהמינוי נבחר על בסיס נאמנות ולא על בסיס כישורים. ולזה קשורה גם בעיה עצומה אחרת, שהתחילה הרבה לפני הממשלה הזו או קודמותיה. 

איפה הוקנינים? בהייטק

למה אין מלא מישאל וקנינים בשירות הציבורי? אנשי מקצוע רציניים ומוכשרים לכל האורך והרוחב, שרואים את האינטרס הציבורי לפני הכל?

כי זה הצד השני של אתוס ההייטק, ההצלחה, העושר והמעמד החברתי שהתפתח בעולם ובישראל. מישאל וקנין כזה יכול להשתכר מיליונים רבים בשנה בשוק הפרטי. הוא אישית כבר עשה את זה בעבר.

כמעט כל אדם עם כישרון בעשורים האחרונים עומד מול דילמה ברורה: האם להגשים את עצמי בשירות הציבורי, להתמודד עם חוסר יעילות ופוליטיקה קטנונית תמורת 12 אלף שקל ברוטו ותה דלוח בפינת הקפה ובלי עתיד מובטח בצורת פנסיה תקציבית – או להגשים את עצמי באיזה סטארט-אפ שגם בו אין עתיד מובטח, אבל יש חברה טובה ומאתגרת, סטטוס חברתי להתגאות בו, סיכוי להתעשרות דרמטית ופינוקים כל הדרך לשם?

את התשובה אתם יודעים. ההיי-טק והמגזר הפרטי רוקנו את המגזר הציבורי מכשרון. על הבעיה בצה"ל וב-8200 מדברים כל הזמן. אבל זו אותה בעיה גם במשרדי האוצר, החוץ, הרווחה, הכלכלה, החינוך, בכל מקום. אם יש לך כישרון, סליחה על ההכללה הגסה מדי, אתה בפרטי.

מי שמגיע בכל זאת למגזר הציבורי הם אנשים בלי הרבה אופציות; או אידיאליסטים שרוצים לתרום לציבור לא משנה מה; או אידיאליסטים שכבר עשו את הבוכטה, ועכשיו רוצים גם לתרום לציבור. כמו מישאל וקנין, שנלחם בבית המשפט על הזכות להציל פיסה קטנה ממדינת ישראל מפני הפרוטקציוניזם והבינוניזם הממאיר.

לא רק צו 8

בהייטק ברור לכולם שצריך להמשיך "לדלוור", לעשות את העבודה במצויינות ובלי פשרות, גם כשמעל עפים טילים ובפנים הנפש חרבה. זה עניין להתגאות בו מול העולם: ההייטק הישראלי מדלוור, לא משנה מה. בשירות הציבורי? חכו לאחרי החגים. או לאחרי המלחמה. או לאחרי הבחירות.

התקווה מצויה בהתגייסות האזרחית של השבועות האחרונים – ובשאלה איך הופכים אותה למעורבות יומיומית עמוקה של אנשים מוכשרים בניהול המדינה.

כישרונות אדירים נכנסו לואקום שנקרא "מדינת ישראל" ו"צה"ל", והקימו בתוך ימים מערכים לוגיסטיים מטורפים כולל גיוס תרומות במיליונים, רכש, ציוד, שינוע ייבוא והפצה. תראו מה עשה היזם והמנהל ערן אפרת. ולא תאמינו להיקפים המטורפים של ציוד צבאי שהוא מביא ומפיץ

ביעילות הייטקיסטית. עם אפס קומבינות – הוא ואנשיו מביאים עשרות מיליוני דולרים של ציוד ומפזרים ליחידות לפי ההעדפות של הצבא. מה שלא ייאמן – זה איך היכולת הזו לא מצויה כבר עכשיו בידי המדינה? איך גורמים לאנשים כמוהו להיכנס מתחת לאלונקה ולשרת את מדינת ישראל גם לא בחירום?

ייתכן שיהיה קשה לשכנע אותם לוותר על העבודה הפרטית. אולי צריך לחשוב על מודל חדש של שירות ציבורי. כמו הצ"ח של טייסים. יום בשבוע. שירות מילואים. שעות נוספות. לא יודע. אבל לא ייתכן שכל כך הרבה מהאנשים הכי מוכשרים במדינה משרתים רק בעלי מניות, ונרתמים לטובת הציבור רק אחרי הקטסטרופה. אנחנו צריכים אותם שם כבר קודם. כדי למנוע.

בשביל זה חייבים לספק סביבת עבודה, סטטוס ובטחון תעסוקתי שמתחרים בשוק הפרטי. לשלם הרבה ובנדיבות. פנסיה תקציבית זה לא בושה. אולי זה מאסט: לא תשתכר מיליונים, אבל בתמורה להרבה כשרון ויכולת, אנחנו מוכנים להוריד לך מהראש דאגות קיום לתמיד. בדיוק הפוך ממה שמוכרים לכם גופים כמו "קהלת", שתומכים בקיצוץ המגזר הציבורי עד עפר. הקיצוץ הזה הביא עלינו מדינה בלתי מתפקדת. מן העבר השני, אנחנו כאזרחים צריכים ללמוד לדרוש מהם ביצועים ויעילות. לא לקבל בינוניות במשיכת כתפיים. לא להסכים לפרוטקציוניזם בהרכנת ראש. אנחנו מבינים עכשיו איך זה נגמר.