העולם נחלק לשני סוגים. אלה שרוכבים על קורקינטים – ואלה ששונאים את אלה שרוכבים על קורקינטים.

הייתי שונא אדוק. את כולם. את כל החשמליים המרגיזים האלה. כל הילדים האלה שחותכים אותי ברחוב או בכביש, עם סמארטפון דבוק ללחי - לפעמים קצת בא לי להוריד קטנה לאחד כזה, בטעות כמובן.

אבל כשהגיעו הקורקינטים השיתופיים של בירד לתל אביב – הייתי חייב לנסות. זה נורא קל: הם פשוט מחכים לך ברחוב. ניסיתי, התלהבתי, והתאכזבתי. כי מאז, כל פעם שאני מחפש קורקינט פנוי, אני לא מוצא. אחרים תופסים לפניי. כן, זה עד כדי כך פופולרי. וזאת הסיבה שגם בערים צפופות אחרות בישראל צריכים להתעניין בהם.

אבל יש בעיה קטנה אחת – אין איפה לנסוע. או שאתה על המדרכה, מסכן הולכי רגל – או שאתה על הכביש – מסתכן בעצמך ממכוניות.

בשום מקום אין מספיק שבילי אופניים, אפילו לא בתל אביב. אז לפני שאתם מקללים את רוכב הקורקינט שחתך אתכם, תזכרו שהוא חוסך לכם צפיפות, ושראש העירייה חסך עליו ולא הכין לו שביל הגיוני לרכוב בו. שביל לא סקסי, אבל הרבה יותר חשוב מעוד כביש או מחלף.

המדינה מפגרת

ישראל היא הרבה פחות מתקדמת ויותר מפגרת ממנה שנדמה לנו, לא רק ברמה הלאומית - גם ברמה האישית.
השיפוצניק חפיפניק, השליח לא בא בזמן, ההיא מחברת הביטוח לא מבינה מהחיים שלה, השירות במסעדה מאכזב, וחברת הסלולר מעצבנת? זה לא רק נדמה לכם.

כמעט כולנו לא משהו בעבודה שלנו, ביחס למדינות מפותחות אחרות. תעשיות ההיי-טק, המחשבים והפרסום כאן ברמה בינלאומית, אבל כל שאר התעשיות - מדורדרות. נדמה לנו שאנחנו בפריחה כלכלית ומתחברים למערב - אבל הנתונים הפוכים. הכלכלה הישראלית הפכה בשנים האחרונות לסגורה ומבודדת יותר, עם פחות יבוא ויצוא, כך פרסמה מירב ארלוזורוב בדה-מרקר. הפריון נמוך, העסקים כאן מנוהלים רע, מסתמכים על עובדים חסרי כישורים, וגובים מחיר גבוה על השירותים הבינוניים שלהם. וזה למה? כי ההשכלה שלנו נחותה וכי הבירוקרטיה הממשלתית חונקת. כל שאר העובדים במשק שאינם בהיי-טק - מהשליח ועד האדריכל, מהבנקאית ועד העיתונאית - נחשבים למפגרים מאחורי העולם. הממשלה יודעת את זה - ואין לה אפילו קצה חוט איך לפתור את זה.

מה נעשה עם הילדים

ברגע שלוקחים להם את המסכים, הילדים האלה הרי הופכים לא רק לבלתי נסבלים - הם מתיישבים לנו על העורק הראשי ושואבים לנו את החיים. אבל לפני שבאים בדרישות לילדים, אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו. לפני 7-8 התחלתי להרגיש את זה: אובדן שליטה. שאני לא באמת מצליח לשלוט בכמות הזמן ותשומת הלב שדולפת ממני, ושזה פוגע לי בחיים. ילדים, זוגיות, עבודה, זמן פנוי. שינה.

רגע האמת המדהים הוא באוטו: כשהטלפון דורש ממך תשומת לב - אתה עדיין לא יודע מי זה ואם זה דחוף - אבל תסכן ביודעין את החיים שלך כדי לבדוק. אז אני טיפש? אין לי אופי? כולם סביבי טפשים בלי אופי? או שמישהו מצליח דרך המסך להפעיל עלינו כוחות ומניפולציות חזקים מאיתנו?

אני חוקר את זה כבר שנים. כותב, מרצה, מדבר בטלוויזיה, אבל ההתמכרות שלי לא הלכה לשום מקום. היא מעמיקה. עד כדי כך זה חזק.

יש לנו אמונה בסיסית שטכנוולגיה זה טוב.זה משפר חיים, זה העתיד. זה נכון, אבל הטעות היא לכבות את הספקנות שלנו. כי הטכנולוגיה היא לא רק כלי אנחנו בוחרים בו. היא לא שקופה, ולא נייטרלית, יש לה מטרות שהן לא המטרות שלנו. היא רוצה את הזמן שלנו, היא רוצה לדעת עלינו יותר, היא רוצה למכור לנו. זה המודל העסקי שלה. זה לא המודל העסקי של הרווחה שלנו כבני אדם וכהורים. ובטח לא של הילדים.

ב-2010 סטיב ג'ובס השיק את האייפד ואמר שהוא אמייזינג. וונדרפול. אבל הביתה הוא לא הכניס אפילו אייפד אחד. למה? כי הוא ידע כמה כוח יש למכשיר הזה על הילדים שלו, ושהוא מתחרה בפעילויות אחרות שאולי חשובות יותר לילדים. בכירי עמק הסיליקון היום - דווקא הם - מאנשי האנטי-מסכים הכי משמעותיים שיש.

כל זה כבר לא חדש. אבל אף אחד לא עוזר לנו. משרד החינוך עוד תקוע במחשב לכל ילד. מסכים מסכים. אנחנו ההורים נשארנו לבד. לבדוק מה זה עושה, מה טוב לילדים ומה טוב לנו, ולקבל החלטות ולפעול. השבוע התכנסו כמה מטובי המומחים בכנס של "תנו לגדול על שקט", ויש להם גם תשובות. לחצו כאן.