הם מבלים 21 דקות בפייסבוק ביום בממוצע. 54 דקות ביוטיוב, ו-58 דקות בטיקטוק. זה נשמע לכם השיא? ממש לא. הילדים של ארה"ב מבלים 156 דקות ביום ברובלוקס, וההפתעה הגדולה: זו אפילו בשורה חיובית.
רובלוקס היא כרגע הסינדרלה של כלכלת תשומת הלב. אם הילדים שלכם חייבים לבלות זמן מול מסך, זה אחד המקומות העדיפים להיות בהם. מה עושים שם? משחקים במשחקי מחשב שמשתמשים אחרים יצרו. כמו שיוטיוב היא מקום שבו יוצרי סרטים והצופים נפגשים, ככה רובלוקס עם משחקים. המשתמשים יוצרים משחקים, ומשתמשים אחרים משחקים. רובלוקס היתה שווה 4 מיליארד דולר לפני שנה. ברגע שהונפקה השבוע בבורסה, טסה המניה שלה למעלה והביאה אותה לשווי של יותר מ-40 מיליארד דולר.
לא מדובר במשחקים הכי משוכללים עם גרפיקה מטמטמת. המשחקים פשוטים יותר - לטפח את חיית המחמד הוירטואלית שלך, לנהל מסעדה וכאלה. והילדים מתים על זה. אבל הנקודה המעניינת היא שזה אחד המקומות הבטוחים ביותר שילדים יכולים לבלות בהם. "בניגוד לפייסבוק, רובלוקס נראית כמו מקום שמנוהל על ידי הורים", כתב פרופסור סקוט גאלאווי. המילה "בטיחות" מופיעה בתשקיף החברה 121 פעמים - פי 8 יותר מבתשקיף של פייסבוק. המילים "השגחת הורים" מופיעות בו 6 פעמים, ובפייסבוק אפס. בודקי התוכן של החברה, חלקם אנושיים וחלקם רובוטיים, עברו על 68 מיליון פרטי תוכן רק בשנה האחרונה.
300 מיליון דולר חולקו
מאז הקמת החברה ב-2004 נצברו שם כבר 20 מיליון משחקים, לשימושם של עשרות מיליוני שחקנים. יותר מ-300 מיליון דולר חולקו לכמיליון יוצרי משחקים. מתוכם כ-250 יוצרים הרוויחו יותר מ-100 אלף דולר. כדי ליצור משחק לא צריך להיות מתכנת על, אבל צריך להבין ביצירת חווייה, בדינמיקה של משחק, באסטרטגיה, בעיצוב וכו'. למה זה כל כך מעולה? לא רק כי טוב להרוויח מיצירה, אלא כי השחקנים - הילדים - משלמים כמה דולרים מדי חודש. כלומר, ההורים שלהם משלמים. וזה אומר ש(כמעט) אין פרסומות. התמריץ של רובלוקס הוא נטו לתת לילדים תוכן טוב ובטוח לשחק בו, ולא להפיל אותם לתוכן מסוכן ומניפולטיבי.
If there aren’t any kids <16 in your house, you might not have heard of the most exciting creative platform that hasn’t been hauled in front of Congress — @Roblox, going public this month. #nomercynomalicehttps://t.co/ZP6BdJqWre
זה עובד: 54% מהשחקנים ברובלוקס הם מתחת לגיל 13. וזה אומר כמה דברים דווקא עבור הגדולים:
א. עדיף לשלם עבור תוכן בכסף - ולא בתשומת לב, בפרטיות או בהשפעה על עתידך, כמו שמייצרות הפרסומות ברשתות החברתיות.
ב. מי שבאמת רוצה לסנן תוכן מסוכן ברשת - מצליח.
ג. המודל הזה עובד כלכלית. אנשים מוכנים לבזבז הרבה זמן וכסף על תוכן טוב.
אגב, דמיינו שהמורה שלכם להיסטוריה, במקום לחפור לכם בשעמום, מקים ברובלוקס את מצרים העתיקה ולוקח את התלמידים לסיור. עם משחק בפנים, בלי משחק, מה זה משנה. שמעתי על מורים שעושים את זה במיינקראפט ובסביבות אחרות. אני כבר מקנא בהם על החווייה. עוד על רובלוקס בפודקאסט "בזמן שעבדתם".
מה שווה בית ספר
איזה ערך יש למה שהילדים לומדים עכשיו בבית הספר, אם הם יוצאים ממנו בלי שום יכולת ללמוד על העולם ולהבין אותו בכוחות עצמם? להבחין בין אמת לשקר ולקבל החלטות? הם הרי נחשפים לכמויות מטורפות של פייק, קונספירציות ומניפולציות - בפוליטיקה, בכלכלה, בקורונה, אחד על השני - וקל לבלבל להם את המוח. לא כי הם צעירים - כי הם בני אדם. ונדמה לי שהקמפיין נגד החיסונים כבר הוכיח שמידע שגוי ברשת עולה בחיי אדם. עשרות מיליוני אמריקאים עדיין מאמינים שהבחירות נגנבו מטראמפ. פייסבוק, טוויטר והרשתות האחרות, יחד עם פוליטיקאים ואינטרסנטים אחרים, הצליחו לבלבל להם את המוח.
להיזהר ממידע מטעה ברשת זה דבר שאפשר ללמוד. ד"ר אריק סגל פיתח קורס ואפילו משחק שמלמד ומתרגל את זה. בכלל, קריאה ביקורתית וזיהוי מניפולציות הם כישורי חיים בסיסיים היום. בלי זה אסור לצאת מבית הספר. אם אתה לא יודע לסנן, אפילו בסיסית - איך תדע מה לבחור בבחירות?
אבל האמת שהאנשים הכי מועדים ליפול במלכודות האלה הם דווקא המבוגרים יותר. אלה שלא גדלו לתוך עודף המידע הדיגיטלי. הם אלה שנופלים במלכודות ומפיצים פייק בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות הסגורות. בתמימות כמובן. הצעירים לפעמים מנפנפים אותם - די נו אבא מה השטויות האלה - ולפעמים נופלים גם הם וממשיכים להפיץ.
אבל נדמה לי שהשורה התחתונה היא זו - פייק ומניפולציה ברשת הם לא מטרד קטן. זו לא שפעת. זו הקורונה. זה משנה גורלות, זה לוקח חיים. צריך ללמוד להתמודד עם זה. ואם עוד לא שכנעתי, תקשיבו לנתון הבא - שאיתו נתחיל את השיחה הבאה - מפיצי קונספירציות נגד החיסונים הרוויחו מיליארד דולר בשנה החולפת. שמעתם? זה ביזנס, וזאת הסיבה שהוא מצליח ואנחנו מפסידים.
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: "מי הדליף?"
>> בזמן שעבדתם: וידאוקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד