האיש הזה עשה המון כסף בפייסבוק. רוג'ר מק'נמי היה אחד המשקיעים הראשונים בחברה, כשמעטים הכירו אותה. את המיליונים שעשה שם - וגם בגוגל - הוא משקיע עכשיו במלחמה בפייסבוק ובגוגל. וליתר דיוק - מלחמה בהשפעות השליליות שלהן על החיים שלנו ועל הדמוקרטיה.
מק'נמי היה היועץ של צוקרברג. אבל בשנים האחרונות הוא טוען שפייסבוק, וגם גוגל ואמזון ומיקרוסופט, מרעילות את העולם. זה משום שלאלגוריתם שלהן - שעוזר לנו לראות תכנים שמעניינים אותנו ופרסומות מותאמות אישית - יש תופעת לוואי איומה: הפצה מוגברת של סרטונים וקטעים שקריים, שנאה וקיצוניות לכמה שיותר אנשים. ואלה מפוררים את הלכידות החברתית ואת הדמוקרטיה בכל העולם.
הרבה אנשים אומרים את זה, אבל למק'נמי יש גם רעיון מה לעשות. את זה - את ההגברה דווקא של הקטעים האלה - מק'נמי קורא לעצור. הוא כבר ביקש את זה מצוקרברג, שסירב, כי ההגברה הזאת משמשת גם את מנגנון הפרסום של החברה ומכניסה לפייסבוק המון כסף.
אז מי יכול לעשות את זה? חברי כנסת ופרלמנט בישראל ובכל העולם מפחדים לצאת נגד הרשתות שבזכותן הם חיים פוליטית. זה גם מסובך - צריך להבין בטכנולוגיה, בעסקים, במשפט. אולי זה הזמן להקים רשות חדשה. רשות שתפקח על השפעת הטכנולוגיות על החיים שלנו, על בינה מלאכותית ואלגוריתמים אחרים, ותהיה מסוגלת להורות לפייסבוק לעשות בדיוק דבר כזה - לשנות רק את החלק של האלגוריתם שמרעיל לנו את החברה. רשות שלא תהיה מורכבת מפוליטיקאים פחדנים, אלא מאנשי מקצוע שיודעים איך לתת לתחרות המסחרית והטכנולוגית לדהור קדימה, בלי לקלקל את לנו את החיים.
מי הבוס
ראש הממשלה נתניהו צלצל לצוקרברג כדי לוודא שבבחירות הקרובות פייסבוק לא תעשה לו שוב את מה שהיא עשתה בבחירות הקודמות - עצרה את הבוט של הליכוד באמצע יום הבחירות. אז מה אם הליכוד הפיץ הסתה גזענית, אז מה אם הליכוד הפיץ סקרים ביום הבחירות - גם זה אסור לפי חוקי מדינת ישראל. אז מה אם את ההחלטה לעצור את הבוט קיבלה לא פייסבוק, אלא השופט בדימוס חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות, שהורה לפייסבוק לקיים את החוק ולעצור את הבוט של הליכוד.
ראשי מדינות רגילים לדבר אחד עם השני ולסגור עניינים. במקרה הזה, נתניהו ביקש משהו מצוקרברג. לפי הדיווחים, צוקרברג לא הבטיח להיענות. אם למישהו היה ספק מי הבוס, עכשיו כבר אין.
אום הולדת
שאקל, שלוש סוללות, צמיד עבודת יד, אום, לב אדום עם חץ לבן ממנקי מקטרות, גולות, מגזרת נייר, ושלל ברכות וציורים - זה מה שהבת שלי קיבלה ליום ההולדת חמש שלה מהחברים בגן.
היא בררה ביניהן בסקרנות, התלהבה מחלק, ובעיקר נהנתה לנחש מי נתן לה מה. אחרי כמה ימים היה יומולדת לג'וליאן, הילד שנתן לה שאקל, סוללות ואום. דני הכינה לו שרשרת מאזיקונים וממפסק חשמלי ישן. והוסיפה מפתח שבדי קטן מאיקאה. שלא יחסר.
זה הכל אשמת בת הזוג שלי. בתחילת השנה היא כבר הרגישה את מפל, שלא לומר מפולת הפלסטיקים שהולכים להימסר מצד לצד בכל ימי ההולדת בגן. היא לקחה סיכון וכתבה בוואטסאפ של ההורים "תגידו, מי צריך את זה? בואו נוותר על כל המתנות הקנויות. על כיתות הרגליים לחנויות, על הכסף, על האריזות, על ההחלפות אחר כך". מה במקום? נציע לילדים להעניק לילד או לילדת היומולדת "אוצר" שהם יאהבו, ולצייר ציור או ברכה. משהו בלי כסף - ועם רגש.
ואז קרו שני דברים מדהימים: א. כל ההורים הסכימו. זה באמת היה מפתיע. אף אחד לא התעקש לקבל חמש בובות חד קרן זהות. ב. הילדים. הם קיבלו זה בטבעיות, ואף אחד לא הרגיש שהוא מפסיד משהו. הם מתים על זה. והאמת שיש בזה גם משהו למבוגרים. מעולם לא היה קל יותר לקנות דברים. ואולי מעולם לא היה קשה יותר להביע רגש ולרגש אחרים. זו בהחלט יכולת ששווה להתאמן עליה - ולא על ריצות לפיראט האדום להחליף חמש בובות זהות.