אני מאושר וגאה להודיע לעולם שנולדה לי ילדה. נורי, אחות שלישית לדני ולכרמי.
אוקיי זה היה החלק הקל.
יותר קשה זה להודיע לילדה – על העולם שהיא גדלה אליו. נכון, יש פלאי עולם כמו טורקיז, קצב, אבוקדו, זריחה - שאת זה היא כרגע מלמדת אותנו. אבל יש דברים פחות פלאיים. הישרדות. תחרות. ניצול. אפליה. אקלים. ובכל אלה, חן ואני – כמו כל אמא ואבא בישראל - די לבד.
כדי לנהוג במכונית אתה עובר קורסים, מבחנים, רישוי ואכיפה. כדי למלא את התפקיד של החיים שלך – לגדל ילדים – המדינה לא דורשת ממך כלום ולא נותנת לך כלום. צריך להיות הורה פריווילג עם הרבה מודעות, קצת כסף וקצת צניעות, כדי להודות שזה שגידלו אותך - לא אומר שאתה יודע לגדל, ולשלוח את עצמך על חשבונך לקורסי הורות, כי יש כל כך הרבה ללמוד ולהשתפר. למה המדינה לא משקיעה בזה? השקעה בגיל הרך היא גם הכי כלכלית שיש. השקעה משתלמת פי כמה ביותר תוצר – ופחות רווחה, שיטור ובתי כלא.
הרוב – אזרחים סבירים כמוכם וכמוני – עושים בבית מה שאנחנו מבינים. כי לא נתנו לנו כלום ולא דרשו מאיתנו כלום. לפעמים זה מצליח יותר, ולפעמים אנחנו פוגשים את התוצאות ברחוב ובכותרות. נולדת תינוקת במדינת ישראל, בת-אדם ואזרחית הכי חסרת ישע שאפשר - וזהו, מפקירים אותה לגורלה בידי שני אנשים אקראיים שההכשרה היחידה שלהם לגידול אנשים זו מערכת רבייה. וגם זה לא תמיד. זה באמת מדהים אותי שאף פקיד רווחה לא דופק אף פעם אצלי בדלת ובודק - התינוקת אכלה, נקייה, שמחה? למי אכפת.
זה רק אנחנו, חן, את ואני. אני אוהב אותך, ואנחנו נצליח. אין לנו ברירה.
מגפה נפשית
נכנסנו עמוק להנקה ולמגבונים הלחים. אבל הזמן עובר מהר – או נורא לאט, תלוי באיזו שעה ביממה מדובר. בגיל 10 היא תגיד לי אבא תביא טלפון, אני רוצה לפתוח אינסטגרם. בגיל 12 היא ואחיותיה הגדולות יפתחו בלי לשאול אותי.
ומעכשיו אני טרוד באיך להכין אותן להפגזה של אנשים ונשים נורא יפים עם גוף מושלם שעושים כיף משוגע - ולנזק הנפשי הכמעט בלתי נמנע שכל זה גורם?
הנתונים כבר ידועים. בעשר השנים האחרונות - מאז שהסמארטפונים והרשתות החברתיות הפכו לחלק מהחיים שלנו - רואים בכל העולם זינוק של עשרות אחוזים בשיעורי הדיכאון בקרב ילדים ובעיקר נערות. מאז 2011-2012, אנחנו בתוך מגפה של בעיות
נפשיות: ירידה בדימוי העצמי, פגיעה בביטחון העצמי, עליה באובדנות. יש קשר ברור בין יותר שעות ברשתות חברתיות לבין דיכאון (מה גורם למה זו שאלה אחרת) הבנים סובלים בבירור, ואצל הבנות זה ממש זינוק מטורף. מקרב ילדות ונערות שמבלות 4-5-6 שעות ביום ברשתות – 30%-40% סובלות מדיכאון. אלה נתונים מארה"ב, אבל הם נכונים בכל מקום, גם אצלנו.
אז מה נעשה? לא יודע. נדחה את הגיל שבו מקבלות מכשיר חכם, נגביל תכנים ושעות מסך, נסביר שטכנולוגיה ורשתות צריכים לשרת אותנו ולא הפוך. האם זה יעזור? באמת שאין לי מושג. אבל זאת הסיבה לקמפיינים שלנו - לפחות לנסות לשפר קצת. בשביל הבנות והבנים שלי ושלכם.