יום השואה הזה שייך לאווה. מעבר להשקעה, לסיפור, להגשה ולהצלחה המדהימה והמוצדקת - הוא הגדיר מחדש מה זו "הנצחה". עד עכשיו, הנצחה היתה אבן גדולה עם שמות הנספים, כדאי עם אש ליד. מיצג אורקולי בשחור לבן עם קריינות של צבי סלטון ומוסיקת טרגדיה מתחת. האבן תעמוד לנצח, הסרט יתנגן בלופים עד הפסקת חשמל. אבל מה רצינו להנציח? את האבן והסרט, או את הזכרון והתודעה של אנשים צעירים?



הרבה אנשים זלזלו בסטורי, אמרו שהוא מדיום זול, שטוח, רגעי. לא מתאים לשואה. דעתם לא חשובה. באותה מידה אני ממליץ להקשיב לביקורת שלי על מגזין שירה שוודי. כמה חשובה הדעה שלי אם אני לא דובר את השפה. "זה ממש מגניב ומעניין", קבעה גיסתי בת ה-16, ויחד איתה קבעו עוד מיליוני ישראלים שנכנסו לפרופיל. יותר ממאה מיליון צפיות - מאה מיליון! - צפו בסטוריז של אווה. זו הדעה החשובה. אלה אנשים צעירים שפינו דקות יקרות, ויתרו על פורטנייט או על טיילר ובן זיני, והתחברו לשואה מרצונם. מתי ומיה כוכבי, שעשו את זה כל זה בהתנדבות, מכיסם, עשו פה בית ספר ליד ושם. הרי זו בכלל המשימה הלאומית שלו, לא?

יד ושם לא בשכונה

״יד ושם, המרכז העולמי לזיכרון השואה... משתמש בטכנולוגיות חדשניות ובכך מגביר את הנגישות" - ואני מצטט לכם מתוך האתר הלא מזמין שלהם - "ניצב בחזית המאמצים לייצג את קורבנות השואה... להתמודד באופן יעיל עם האתגרים הנוגעים לשמירת זיכרון השואה רלוונטי לדורות הבאים״. איפה אתם ואיפה הדורות הבאים.

אני לא טוען שיד ושם היו צריכים לעשות את הסטורי של אווה. אבל הסטורי של אווה הראה לנו עד כמה הם לא בשכונה בכלל: מתי יד ושם, או אחת משלל רשויות ההנצחה של מדינת ישראל, סחפו ביום אחד מאות אלפי צעירים ישראלים, ריתקו אותם סביב השואה, וגרמו להם להזדהות ולהתרגשות? ההנצחה, חברים, מתה.

המילה הנצחה מקפלת בתוכה את ההנחה שקיימות בכלל פעולות שבעזרתן סיפור או מסר יישמרו לעד. אבל זו שטות. שום דבר לא שורד לעד. הדרך הנכונה לתוך התודעה של אנשים צעירים מתחלפת כל שבועיים. הסטורי של אווה כבר לא יעבוד שוב בשנה הבאה. זה סטורי, עוד לא בא וכבר נמחק. יצטרכו למצוא אווה חדשה, להרים סיפור חדש. ובעוד שלוש שנים, זה אפילו לא יהיה סטורי באינסטגרם. זה יהיה משהו אחר, בוירצ'ואל ריאליטי, לא יודע מה. יצטרכו לצלם בתלת מימד, ב-360, מה שיהיה הדיבור החזק בעוד שלוש שנים. אי אפשר להנציח כשהנצח נגמר בעוד חמש דקות. ההנגשה ניצחה את ההנצחה.

הרצאת החובה המבאסת

אני מודה שהייתי בעד עוד לפני שהפרויקט נולד. כשראיתי את שלטי החוצות, חשבתי - יופי, מישהו הרים את הרעיון שמתגלגל בראשי כבר שנים - לקחת יומן מהשואה (אנה פרנק?) ולפרק אותו לפוסטים. חשבתי כך גם כשהתחיל רעש הצקצוק של המבקרים. "להנגשה לא תהיה תוחלת, דינה להיכשל", כתב יובל מנדלסון, שהפך מ"שייגעצ" ליאכנע עם תעודות. "כל כולה נגועה בהתנשאות ובזלזול בבני הנוער, כאילו היו חיות דו־רגליות, שכל מאווייהן מתחילים ונגמרים בקבוצת הווטסאפ. מי שהגה את המיזם הזה אינו מכיר בני נוער, שלא בקלות יתפתו ללכת אחרי מי שמבקש להשטיח ולרדד את דמותם".בדיעבד, נדמה לי שגם מנדלסון יודה שאין פה מילה אחת נכונה.

הייתי בעד, למרות שעוד לא דמיינתי היקף כזה של השקעה בתוכן, בצילומים מוקפדים, בעריכה מהירה, בעירוב מדויק של ישן וחדש, של רגשי והיסטורי, של אסתטי ועדכני, עם תכנון מדוקדק לכל שנייה, כל פריים, כל סטורי. מתי ומיה כוכבי לימדו אותנו איך עושים וידאו ב-2019.

מתי ומיה כוכבי לימדו את כולנו, מניצולי שואה דרך המשרדים והפקידים שממונים על הנצחה - איך הופכים את הביקור במוזיאון הכי כבד ומרוחק, את הרצאת החובה המבאסת שכולם מנסים להבריז ממנה - לתוכן שצעירים רצים אליו מרצונם, בזמנם הפרטי, מהמכשיר שלהם. הם הראו לנו גם איך לוקחים קמפיין ניו מדיה כל כך אתגרי ומנצחים איתו, עד שלא רק כל המדינה (מנתניהו ועד גל גדות) אלא כל העולם.

עומד ומוחא כפיים

ביום הזיכרון הקרוב עוד לא נרגיש את זה, אבל צפו מעכשיו למבול של פרויקטים-חקיינים. אין בזה רע. וכדאי למבוגרים ללמוד קצת ענווה. "חשבון אינסטגרם פיקטיבי של ילדה שנרצחה בשואה לא יהיה ולא יכול להיות דרך לגיטימית", נחפז מנדלסון לכתוב בראשית השבוע. "מדובר במפגן של טעם רע, המשווק באגרסיביות גסה, ושנית, חמור הרבה יותר, יהיו לכך השלכות. הדרך מ'הסטורי של אווה' ועד לסלפי בשערי אושוויץ־בירקנאו היא קצרה ותלולה". לא לא. בוא ננסח את זה מחדש: הדרך למאות אלפי צעירים ישראלים שבזבזו ביום אחד מיליוני דקות על ילדה שמתה בשואה היא רגישה, מרגשת, וראויה להערצה.