עיני כל העולם יהיו נשואות אל השמים ב-21 בדצמבר 2012 (למרות שזה בטח כבר 22 בדצמבר איפשהו) כשאסטרואיד ענק לא יתרסק על פני כדור הארץ. האסטרואיד לא יתפוצץ על פני השטח בעוצמה של מיליוני פצצות אטום, כשהוא לא יוצר מכתש בגודל של מאות קילומטרים ולא משמיד ערים ומדינות שלמות כהרף עין. כתוצאה מההתנגשות שלא תקרה, לא יעלה אל האוויר ענן אבק עצום שיחשיך את השמים בעולם כולו, לא יחסום את השמש ולא יטיל את העולם אל תוך עידן קרח חדש. התרבות האנושית כולה לא תימחה מעל פני האדמה ועידן חדש לא יתחיל.
כל זה, כאמור, לא יקרה. אין מצב. שום דבר לא הולך להתרסק על כדור הארץ ב-21 בדצמבר 2012, וגם שום אסון פלנטרי אחר לא יתרחש. כל מי שטוען אחרת הוא או תמים מאוד, או מנסה למכור לכם משהו, ככל הנראה ספר על נבואות המאיה.
בסוף יהיה סוף
אלה הן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שבמוקדם או במאוחר, התרחיש הזה יקרה גם יקרה. זו אינה נבואת חורבן, אף בן-מאיה לא צעק את זה מראש פירמידה: זה עניין של ודאות סטטיסטית.
החלל הוא מקום גדול. בעצם, אין דרך לומר את זה כך שזו לא תהיה אנדרסטייטמנט. החלל הוא מקום ממש ממש גדול. לכל הסלעים שמרחפים מסביבנו יש הרבה מאוד מרחב להסתובב בו בלי להפריע לאף אחד, והסיכוי של אחד כזה להתנגש בכדור הארץ בכל רגע נתון הוא זעום שבזעומים.
אבל כל דבר שהסיכויים שלו לקרות זעומים קורה בוודאות של 100%, אם רק מחכים מספיק זמן. כמו שמיליון קופים שמתקתקים על מיליון מכונות כתיבה יכתבו בסופו של דבר את "יפה שלי", כמו שאם תמלאו לוטו אינסוף פעמים מובטח שלבסוף תזכו, גם התנגשות של סלעים גדולים מאוד בכדור הארץ היא רק עניין של זמן. זה כבר קרה, וזה יקרה שוב. האסטרואיד המפורסם ביותר הוא זה שנפל בסביבות מפרץ מקסיקו לפני 65 מיליון שנה, והוא הסיבה שלא מסתובבים לכם עכשיו דינוזאורים בחצר. ההתנגשות הבאה לא תקרה השנה, וגם לא בשנה הבאה. בגדול, אפשר לשים הרבה כסף על זה שהיא לא תקרה במהלך החיים שלכם. אבל כשעל שולחן ההימורים מוטלת התרבות האנושית כולה – כולל כל משחקי ליגת האלופות שישוחקו אי פעם, כל הפרקים של "משחקי הכס" וכל גלידת בן אנד ג'ריס – כדאי להתכונן לאפשרות כזאת, בלתי סבירה ככל שתהיה.
ובאמת, יש אנשים שדואגים לכך שאם בכל זאת יתגלה אסטרואיד עצבני בדרך אלינו, יהיה לנו מה לעשות בעניין מלבד מסיבת סיום. ועדת מדענים בינלאומית, בעלת השם המגניב NEOShield, שנשמע כמו מפגש בין המטריקס לאוונג'רס, עוסקת ממש עכשיו בדיונים רציניים לחלוטין על דרכים להתמודד, פשוטו כמשמעו, עם איומים מהחלל.
נלחמים עד הסוף
קודם כל, חשוב שנדע בדיוק עם מה אנחנו מתמודדים. במערכת השמש שלנו יש כוכב אחד, שמונה כוכבי לכת, ומיליוני גופים קטנים יותר שמסתובבים כולם מסביב לשמש. אלה שגודלם קטן יותר מ-10 מטרים מכונים מטאורים, והם לא מדאיגים אותנו; הם "מתנגשים" בכדור הארץ כל הזמן, אבל נשרפים באטמוספירה הרבה לפני שהם מגיעים אל פני השטח, ולא גורמים שום נזק. למעשה, כשרואים אותם נהוג לבקש משאלה. האחרים – הדומים בגודלם לכל דבר בין אוטובוס לבין פלנטה קטנה – נקראים אסטרואידים. גם כאלה יש ככל הנראה מאות אלפים. רובם הגדול שוכן ב"חגורת האסטרואידים" שבין מסלולי מאדים וצדק, וגם הם לא מדאיגים אותנו. מעטים יותר נמצאים במסלול דומה לזה של כדור הארץ; הכינוי שלהם הוא Near Earth Objects או בקצרה NEO. ומבין אלה, קבוצה קטנה יחסית - בין 3,000 ל-6,000 – נמצאים במסלולים שמאפשרים להם, תיאורטית, להתנגש בכדור הארץ בשלב כלשהו. מאלה אנחנו מודאגים.
גם בין האסטרואידים המדאיגים יש כמה סדרי גודל שונים. התנגשות של אסטרואיד בקוטר של קילומטר אחד או יותר יכולה לגרום למה שאפשר לכנות "סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו": השמדה מוחלטת של אזורים גדולים, גלי צונאמי עצומים שמוחים מדינות שלמות, ומזג האוויר מדכא למשך עשרת אלפים השנים הקרובות לפחות. לשמחתנו – נחמד לחזור ולהדגיש – זה לא יקרה בקרוב. אסטרונומים מיפו כבר יותר מ-92% מבין הגופים שגודלם מעל 1 ק"מ במערכת השמש; הם יודעים בדיוק איפה הם, לאן הם הולכים ולאן הם יגיעו. אם אחד כזה היה במסלול התנגשות עם כדור הארץ, היינו מקבלים התראה הרבה שנים מראש.
אסטרואידים קצת יותר קטנים, שקוטרם 100-150 מטר, קשה יותר לאתר. ההערכה היא שאי שם בחלל מתחבאים עוד בין 2,000 ל-6,000 גופים כאלה, שנמצאים במסלול שמסכן את כדור הארץ, ועדיין לא אותרו. אסטרואידים בגודל כזה מכים בכדור הארץ בממוצע פעם בעשרת אלפים שנה. פגיעה כזאת אמנם אינה סוף העולם – היא לא תעשה לנו את מה שהיא עשתה לדינוזאורים – אבל היא בהחלט מספיקה כדי למחוק מהמפה, פשוטו כמשמעו, עיר גדולה או שלוש. לכן מקובל שגם מזה עדיף להמנע, אם אפשר.
"כל מה שצריך לעשות כדי להציל את העולם הוא לגרום לאסטרואיד לסטות טיפה"
הדבר הראשון שצריך לעשות בבואנו להגן על כדור הארץ מאסטרואיד הוא לשכוח, לגמרי ובאופן מוחלט, מ"ארמגדון". הסרט השטותי הזה נמצא, כך האגדה מספרת, בשימוש שוטף בנאס"א כשעובדים חדשים מתחרים במספר הטעויות שהם יכולים לזהות בו. כן, אפשר לשלוח חללית אל אסטרואיד מאיים כדי למנוע ממנו להכות בכדור הארץ, אבל הקשר למציאות מסתיים כאן. אחת מהטעויות הגדולות ב"ארמגדון", אם לא הגדולה שבהן, היתה עצם מטרת המשימה: לקדוח באסטרואיד, לשתול בו פצצת אטום, ואז לברוח משם. זה אולי נשמע כמו פתרון הגיוני, אם מישהו מאיים עליך, תפוצץ אותו. אבל בהקשר הזה, זה פשוט רעיון גרוע. לפוצץ משהו משמעו לפרק אותו לחלקים. אם אסטרואיד בגודל של טקסס מתקרב אל כדור הארץ ומבקעים אותו לשניים, כל מה שמתקבל הם שני אסטרואידים, כל אחד מהם בגודל של חצי טקסס, שעדיין מתקרבים אל כדור הארץ.
מכיוון ששום דבר לא יגרום לאסטרואיד פשוט להתפוגג בחלל, הפתרון המעשי יותר הוא להסיט אותו ממסלולו, כך שיחטיא את כדור הארץ. לא צריך בשביל זה שרשראות ענק או קרני גרר: כל מה שצריך הוא לתת לאסטרואיד דחיפה קטנה.
זה לא נשמע הגיוני. יש לך סלע במשקל של מיליוני טונות שטס בחלל במהירות של מאות אלפי קילומטרים לשעה, מה דחיפה קטנה בצלעות הולכת לשנות? התשובה: הכל עניין של תזמון.
כשלברון ג'יימס עולה לקליעה משלוש, לכדור לוקח משהו כמו שניה וחצי לעשות את הדרך מהיד של השחקן אל הסל. הגורל של הזריקה – להיכנס לרשת, או לא להיכנס – נקבע ברגע שבו הכדור עזב את ידו של השחקן. אילו היינו יכולים למדוד בדיוק את מהירות הכדור והכיוון שלו באותו שבריר שניה, היינו יודעים בוודאות מלאה האם הכדור ייכנס לרשת – אלא אם כן משהו יפריע לו בדרך. באותו רגע, לא צריך הרבה כדי לשנות את הגורל הזה. הכדור רק יצא לדרך: דחיפה זעירה הצידה, אפילו של מילימטרים ספורים, תשנה את כל המסלול שלו. לא בהרבה. מילימטרים בזמן הזריקה משמעותם סנטימטרים בזמן שהכדור מגיע לסל, אבל אותם סנטימטרים הם ההבדל בין רק-רשת לבין החטאה.
זה בדיוק הרעיון באבטחה מפני אסטרואידים. אם מזהים, זמן רב מספיק מראש, אסטרואיד שנמצא במסלול בטוח לקליעה לשלוש אל תוך כדור הארץ, לא צריך (וגם אי אפשר) לגרום לו לעשות סיבוב פרסה. כל מה שצריך זה לגרום לו לסטות טיפה הצידה. הטיפה הזאת, שינוי כמעט לא משמעותי, היא מה שיעשה את ההבדל בין קליעה להחטאה. ובמקרה הזה, החטאה נמצאת באינטרס של כולנו, בין אם אנחנו אוהדים את מיאמי או את הפועל גליל עליון. גיבורי העל ב-NEOShield שוקלים כמה אפשרויות כדי לבצע את זה, ואף אחת מהן אינה כוללת את ברוס וויליס.
כל עוד מדובר באסטרואידים מהזן הקטן יחסית, כמה מדרכי הטיפול בהם פשוטות במידה מפתיעה – פשוטות בסטנדרטים של משימות בין-כוכביות, כמובן. דרך אפשרית אחת, למשל, היא לשלוח אל האסטרואיד חללית לא מאוישת. וזהו, החללית לא תנסה אפילו לנחות על פני האסטרואיד, אלא פשוט תתנגש בו. עוצמת ההתנגשות עשויה להספיק כדי להסיט את האסטרואיד ממסלולו – מעט, אבל מספיק.
אפשרות מתוחכמת יותר ופציפיסטית יותר היא לגרום לאסטרואיד לסטות הצידה בדרכי נועם. בשיטה הזאת, החללית לא תתנגש באסטרואיד ואפילו לא תיגע בו, אלא רק תגיע לצידו ותיכנס למסלול מקביל. כאילו רק במקרה הם שניהם טסים לאותו כיוון. אם הוא יסתכל אליה מוזר, היא תעשה פרצוף תמים ותשרוק. אבל כמו שאתם יודעים, עצם הנוכחות של מישהי בקרבתנו עשויה להוציא אותנו מהמסלול. לכל עצם יש כח משיכה; במקרה של גופים גדולים, כמו פלאנטות, קשה מאוד להתעלם מזה. אבל גם לגוף קטן יש כח משיכה – זעיר יחסית, אבל קיים. אחרי שיצעדו זה לצד זו לאורך זמן, האסטרואיד יתחיל לגלות, בין אם זה מוצא חן בעיניו או לא, שהוא נמשך מעט אל החללית, ונוטה – קצת, ממש קצת – לכיוונה. שוב, מדובר פה במילימטרים, אבל אפילו מערכת יחסים בלתי מחייבת כזאת עשויה למנוע מאותו אסטרואיד לפתח מאוחר יותר קראש רציני על כדור הארץ.
השיטות האלה עשויות לעבוד, כאמור, על אסטרואידים קטנים יחסית – חפצים בגודל של מגדל שלום, בערך, אבל מה אם מדובר בגוף בגודל של פתח תקוה? ארוס, למשל – אחד מהאסטרואידים הסמוכים לכדור הארץ הגדולים ביותר – הוא גוף בקוטר של 34 קילומטר, בעל מסה של 7 טריליון טונות. ככה זה נראה במספרים: 7,000,000,000,000 טון. ברצועת האסטרואידים שבין מסלולי מאדים וצדק יש סלעים שיגרמו גם לארוס להיראות ננסי – כאלה שכדי לתאר את המסה שלהם צריך להוסיף עוד שלושה אפסים לפחות למספר הזה. לאסטרואידים בסדרי הגודל האלה לא יעזור לתת מכה קטנה בצלעות ולא לעשות להם עיניים. שום חללית מתוצרת כדור הארץ לא מתקרבת לגודל שבו תהיה לה השפעה כלשהי עליהם. אורכה של מעבורת חלל, למשל, הוא 56 מטר, ומשקלה כאלפיים טון – כלומר, פחות מאחד חלקי מיליארד ממשקלו של ארוס. אנחנו יכולים לזרוק על ארוס מעבורות חלל מעכשיו ועד להודעה חדשה, זה לא ישפיע על מסלולו יותר מהשפעתו של גרגר אבק על לברון ג'יימס.
במקרה של מפגש מיועד עם אסטרואיד בגודל כזה, אנחנו עשויים לגלות שברוס וויליס בכל זאת לא לגמרי טעה: ייתכן שהשיטה להתמודד עם איומים גדולים כאלה היא בעזרת פצצת אטום. אלא מה, אין שום סיבה לקבור את הפצצה בתוך האסטרואיד. בתסריט כזה, החללית שלנו תגיע אל קרבתו של האסטרואיד, תודיע שטוב למות בעד ארצנו, ותתפוצץ. פיצוץ אטומי הוא סיפור לא פשוט אפילו בסטנדרטים של סלעי ענק מהחלל. אפילו המפלצות הגדולות ביותר עשויות לרעוד מעט.
ובכל זאת דאגותינו לא לגמרי נפתרו. נהוג לחשוב על כל אסטרואיד כעל גוש סלע אחד המרחף בחלל. המציאות עלולה להיות שונה. חלק מהאסטרואידים – ואנחנו לא באמת יודעים כמה, או איזה מהם – אינם סלע לכיד אחד, אלא "ערימת חצץ": אוסף של עצמים נפרדים, שהדבר היחיד שמחזיק אותם יחד הוא כוח המשיכה. ערימת חצץ נשמעת אולי פחות מאיימת מגוש סלע, אבל היא בעייתית לא פחות. סלע אפשר לגלגל. ערימת חצץ – לא כל כך. אותו העיקרון נכון גם בחלל. שיטת הזבנג וגמרנו עשויה לעבוד על אסטרואיד שהוא סלע קשיח, אבל אם מדובר במעין כרית פוף מרחפת, אם תכניסו לה מכה בצד היא רק תאבד צורה לרגע, ומיד תחזור ותתגבש. בעיה.
ארבעה מיליון יורו הושקעו ב- NEOShield, התכנית להגנה מפני אסטרואידים, אבל במשך שלוש השנים הקרובות הועדה לא תעשה שום דבר מלבד לתכנן, לחשוב ולדבר על בעיות ופתרונות אפשריים להגנה מאסטרואידים. בסופו של דבר, היא אמורה להגיש תכנית למשימת ניסיון: להתלבש על אסטרואיד תמים כלשהו, שישחק את תפקיד הנבל, ולנסות להזיז אותו ממסלולו בדרך זו או אחרת. המשימה הזאת, משחק אימון בלבד, לא תצא לדרך לפני 2020, בתרחיש האופטימי ביותר. אז ככל שאנחנו מרגישים בטוחים, וככל שהסיכוי לפגיעה בזמן הקרוב זעיר, וכל זה – עדיין מתחשק לומר להם שאולי בכל זאת כדאי להזדרז קצת. רק בשביל ללכת על בטוח, אתם יודעים.