ביומיים האחרונים הרשת סוערת בעקבות צילומים שהעלתה לאתר הפייסבוק החיילת המשוחררת עדן אברג'יל. בצילומים, למי שפספס, מצולמת עדן, חיילת מחויכת במדים, לצד אסירים פלשתינים כפותים כשעיניהם מכוסות. הכוח הוויראלי הוא חזק, ועל אף שהתמונות פורסמו לראשונה בבלוג "סחים הם בכל מקום", כרגע אין רשת חדשות לאומית או בינלאומית שלא מתייחסת לתמונות הללו, והתגובות מכל קצוות הקשת סוערות: בין קבוצות תמיכה בפייסבוק ועד גינויים וקריאות נאצה.
התחושה הראשונה שעלתה בי כששמעתי על האירועים היא בושה. בושה מתגובתה של עדן, שטענה שאינה מבינה על מה המהומה; בושה שבנאדם כלשהו מסוגל לחשוב שזה ראוי להצטלם מחייך ליד אסירים כפותים שמשמשים טבע דומם לתמונות דוגמנות; בושה שאותו אדם מגדיל לעשות בכך שהוא מעלה אותם לרשת. הרגשתי גם כעס על אותה עדן שבמעשה טיפשות הצליחה לגרום לצבא נזק תדמיתי בעיניי העולם (בעיה שאנחנו מתמודדים איתה תדיר).
בעיקר נדהמתי שוב מכוחה של הרשת, ועד כמה אנחנו חשופים - כל פריט מידע מהעבר יכול לחזור אלינו בכל רגע, מאיים עלינו, מותיר אותנו חסרי הגנות אל מול המתבונן, והופתעתי מהיכולת הפשוטה הזו להגיב, לשפוט ולאיים על חייו של מישהו דרך הרשת עם יד קלה על המקלדת.
מה נותן לנו את הזכות לחטט לה בחיים הפרטיים?
באחד מהאתרים נתקלתי בכתבת תגובה של כתב, נקרא לו ק'. ק' מתחיל את הכתבה בחיפוש הביטוי "התקופה היפה בחיי" בגוגל - כשם אלבום התמונות שהעלתה עדן לפייסבוק - ומשם הוא יוצא למסע השמצה נגדה. אין דרך אחרת לתאר את מילותיו הארסיות. תאוריו של ק' ירדו לפרטי פרטים; היא תיאר את תמונת הפרופיל של עדן בפייסבוק, את הדרך שבה היא מסדרת את הגבות שלה, מה היא לומדת ומה תמונת הפרופיל של החבר שלה. הוא ציטט מתוך פרופיל המקושרים שלה את העדפותיה הרומנטיות ופרש לעינינו את כל תחביביה ודעותיה.
בעודי קוראת את הכתבה ,בעוונותיי, הצליח ק' ללבות את הסקרנות שלי. כנראה שזו אותה סקרנות מציצנית שטבועה ברבים מאיתנו, ולמרות שמשך יממה שלמה נמנעתי מכך, נכנעתי לקלות הבלתי נסבלת של גוגל+אנטר ונכנסתי לפרופיל הפייסבוק של החיילת עדן, לבדוק אם תיאוריו של הכתב המשמיץ נכונים. שנייה אחת לאחר מכן, עצרתי מופתעת ממעשיי ושאלתי את עצמי למה לי לעזאזל להתפלש בבוץ של חיים אחרים?
מי שחופר באינטרנט ודולה פרטים לשם השמצה - גרוע בדיוק באותה המידה
מה שעשתה החיילת עדן, הוא בלתי נסלח בעיניי. זהו מעשה שמעיד על טיפשות ואכזריות ולא בטוח בכלל שהיא מבינה עד כמה הדבר חמור. אבל מה שעשה ק' בכתבתו כשחפר ובלש דרך הרשת אחרי עדן אברג'יל, לא שונה הרבה בעיני: גם ק' הוא חכם על קטנים וכתבת ההשמצה שלו ורצונו לבזותה בראש חוצות ולהיכנס בה פומבית (כפי שהוא מעיד על עצמו) מעידה על רשעות שדומה אולי רק לכזו של אדם שמצטלם ליד אסירים כפותים.
הכוח שיש לעיתונאי הוא כמו פצצה מתקתקת, וגם עיתונאי זועם במיוחד חייב לזכור את חוק הגנת הפרטיות, לפיו אין לפרסם תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
מעבר לכך שההתייחסות האישית מסיטה את הדעת מהמעשה ומפנה את אור הזרקורים לשיפוט לא ענייני ולרצח אופי, באותה קלות אפשר הרי לקבל פרטים רבים על אותו כתב. לחשוף מהם מקומות הבילוי המועדפים עליו, מהם תחביביו, מתי בדיוק בשנות ה-80 הוא נולד ומה דעתו על הדיסק האחרון של הג'ירפות. אנחנו כולנו חשופים, אבל מעקב ונבירה כאלו יהיו מציצנות אכזרית ולא רלוונטית. שימוש בכוח בצורה הכי בוטה שיש. שלילת דרגותיה של עדן אברג'יל היא נכונה וכל עונש אשר יקבעו בחוק יגיע לה. אבל לקיחת הכוח לידיים ושיפוט של חייה האישיים הוא מעשה אכזרי וחסר טעם.
ק' טוען שהצבא הייתה התקופה היפה בחייה של עדן אברג'יל משום שאז היא הייתה חופשיה לעשות הצגות כוח ריקות .יכול להיות שהכתבה הזו, הצגת הכוח הזו, היא התקופה היפה של חייו של ק'?