בתוך מגרש האתלטיקה בקישינב, בין מאות מיטות הפליטים, נבנה בימים האחרונים אי של שפיות. אל המרחב הבטוח הזה, בעיצומו של הכאוס, מגיעים עשרות ילדים ביום, בגילים שונים. הם משחקים ויוצרים חברויות חדשות שעוזרות אולי במעט להפיג את הפחד.
טטיאנה, שברחה עם ארבעת ילדיה מאודסה, סיפרה בכאב: "קשה עם הילדים, לא יודעים לאן ללכת ולברוח וגם לא ידוע מה לעשות. אני מפחדת מאוד, כולם פוחדים, פוחדת מה קורה שם וגם מה יהיה הלאה". בנה בוריס סיפר "אני פוחד שיהרגו אותנו".
פרידה, שעזבה את חרקב עם שני ילדיה, פדרו ויסמין, אחרי שביתם הופגז, הגיעה גם היא לגן הזמני. "הילדים עוברים את זה מאוד קשה. הם שואלים מתי יהיו בבית, מתי ילכו לבית הספר. מה אפשר להשיב? אומרת, 'בקרוב'". היא מתקשה לעצור את הדמעות "בגלל מה שקרה, אפילו לא יודעים לאן ללכת. עד שהגענו לכאן היה נוראי בדרך, חשבנו שנמות. הכול התפוצץ לנגד עיננו עד שבאנו לפה".
המתנדבים, משחקים ומשמחים את הילדים בפעילויות שאולי יסייעו בהתמודדות עם המצב החדש והקשה. "אתמול למשל עשינו יצירה שבה שאלנו לאיזה דברים הם מתגעגעים בבית. הם דיברו על החתול שלהם, על הטלוויזיה שאין פה, על האוטו ועל הבית שלהם. גם על המשפחה - הרבה אבות נשארו מאחור" סיפר רן כהן אהרונוב, מייסד ארגון early starters, ממקימי הגן.
על פערי השפה מגשר אהרונוב באמצעות אמפתיה "שפת האהבה וההקשבה היא בין-לאומית אז אנחנו מנצלים אותה לבנתיים. זה נורא חשוב לתת להם מקום של ביטחון ששומר עליהם ומכיל אותם, שנותן להם להיות ילדים עדיין". לדברי חגית קרקוב, ראש המשלחת למולדובה של ישראייד "יש כאן ילדים שהגיעו ללא משפחות. ילדים שהמצב של ההורים שלהם לא אפשר להם להגיע ביחד איתם אז הם נשלחו יחד עם שכנה או עם דודה והגיעו לכאן. זה איזשהו מצב חירום שאנחנו מתמודדים איתו באסון הזה".
הגנים הללו, שהוקמו ע"י הארגונים ישראייד וארלי סטראטס, מנסים להקל במעט על ההורים שאיבדו הכול, שנותרו בלי בית לחזור אליו. הם מנסים לעזור עם הילדים, לתווך להם את המציאות הבלתי אפשרי. אתמול, הגיעה לגן משלחת מיוחדת של רופאי חלום מישראל, ליצנים רפואיים שמנסים להעלות לילדי הפליטים, חיוך על השפתיים.
המלחמה היא איומה. אבל בתוך העצב, השכול והאובדן יש גם רגעים כאלה, שמחזירים לרגע את הנשימה, את החיוך שנעלם, את האמונה באדם.