חודשיים היה נדב בן יהודה על הר ברכס ההימלאיה, ממתין לחלון ההזדמנויות שבו יוכל אולי להגיע לפסגה של האנפורנה. בגובה 7,100 מטרים, הוא היה במקום שאומרים עליו שהוא הכי קרוב לגן עדן, אבל גם הכי קרוב לגיהנום.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
"אני מתגעגע לשם, למעשה אני נמצא במצב של געגוע קבוע", מספר בן יהודה. "כי כשאתה נמצא שם, אתה רק מקלל ומתגעגע לחזור הביתה למקום בטוח. וכשאני סוף סוף בחזרה כאן אני כמעט מיידית מתגעגע לשם".
הוא בן 28, ולטפס הוא התחיל בגיל 16. אחר כך התגייס לסיירת גולני ואז הפך את התחביב למקצוע. הוא כבש פסגות בכל רחבי העולם והוא חבר במועדון המצומצם של האנשים שמטפסים מעל לגובה של 8,000 מטרים. בארץ, עוקבת אחרי כל צעד במסע, נמצאת מנהלת החמ"ל שלו, שהיא גם במקרה אשתו.
ארבע פעמים הוא יצא למסעות טיפוס כאלה, כולל לאוורסט, אבל המסע הזה לאנפורנה, הפסגה העשירית בגובהה בעולם, היה הרבה יותר בעייתי. "היא אחת משתי הפסגות הכי קשות לטיפוס, ועובדתית היא נמצאת על ההר הכי מסוכן על פני כדור הארץ", מסביר נדב. "40% מהמטפסים לא חזרו הביתה".
"הלילה של הפסגה היה בלהה מתמשכת. מעולם לא היה לי לילה כזה מפחיד לקראת פסגה של הר כזה גבוה", הוא נזכר. "אני זוכר את הרגע שהגעתי למעלה, שחררתי צעקה מאוד גדולה. זאת הייתה מצד אחד צעקה של הקלה מאוד גדולה, ומצד שני צעקה של פחד מאוד גדול, איך לעזאזל אנחנו יוצאים מכאן?".