שורדת השבי נועה ארגמני, שהייתה 8 חודשים בשבי וחולצה ב"מבצע ארנון" התייחסה שלשום (חמישי) בפעם הראשונה באופן מפורט לחוויות המטלטלות שעברה. נועה דיברה באירוע של קהילת הנובה במיאמי והתייחסה גם לבן זוגה אבינתן אור שנמצא עדיין בשבי.
"לפני קצת יותר משנה, איש לא הכיר את שמי", התחילה וסיפר נועה. "הייתי רק סטודנטית להנדסת תוכנה. אהבתי לטייל בעולם, לחגוג את החיים וללכת למסיבות - אחרי כל זה, נחטפתי ממסיבה".
נועה תיארה את הרגעים שבהם החל הסיוט: "ב-6:30 בבוקר כשהחלו הטילים חשבנו שזה רק עוד סבב רגיל מעזה. נכנסנו לרכב שלנו אבל המחבלים התחילו לירות עלינו, לא משנה לאן פנינו. לפתע הרכב שלנו נתקע. קפצנו החוצה מהרכב שלנו, רצנו לתוך היער, תחת אש הטילים. התחבאנו במשך שעות, עד שקבוצת מחבלים גילו אותנו".
"אחד המחבלים תפס אותי, ואני התחננתי אליו, 'בבקשה אל תהרוג אותנו'. הם זרקו אותי על גבי אופנוע והפרידו ביני לבין אבינתן", המשיכה וסיפרה נועה והפנתה את הקהל אל המסך שלידה שניגן את סרטון החטיפה שלה, שהפך מאז למפורסם בכל העולם.
נועה המשיכה בעדותה, בזמן השסרטון התנגן על המסך: "צעקתי אל אבינתן כי לא רציתי שניפרד. אחרי דקה על האופנוע, לפתע מצאתי את עצמי באמצע עזה. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את בן זוגי אבינתן אור".
היא סיפרה כי המחשבה הראשונה שלה כאשר נחטפה הייתה על אימה, ליאורה חולת הסרטן, שב-8 באוקטובר הייתה אמורה להתחיל את טיפולי הכימותרפיה שלה. "כל מה שחשבתי עליו זה שאני חייבת לראות אותה שוב", היא העידה.
שורדת השבי המשיכה וסיפרה על התקופה בעזה ועסקת החטופים הראשונה שהותירה אותה מאחור: "בהתחלה החזיקו אותי עם שתי ילדות קטנות, הילה רותם ואמילי הנד. הייתי צריכה להיות אמיצה, לא רק בשביל עצמי אלא גם בשביל הבנות. הילה ואמילי שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, לאחר 50 יום".
"צפיתי בהן ובשתי נשים אחרות שהיו איתי בשבי חוזרות הביתה למשפחותיהן", העידה נועה. "אני נותרתי מאחור. לא הייתי שייכת לאף קטגוריה שנכללה בשחרורים. אני לא יכולה אפילו להסביר את התחושה שאת זאת שנשארת מאחור".
החיים בשבי והמוות הכואב של שני החברים
נועה המשיכה וסיפרה את עדות המטלטלת שלה: "לאחר 54 ימים בשבי, היינו רק אני, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי. את שלושתנו יחד החזיקו בשבי בתוך בית, אך יום אחד הבית הופצץ והוא התמוטט עלינו. מצאנו את עצמנו בהריסות".
היא סיפרה על הרגעים הקשים אחרי ההפצצה ואיך הייתה עדה למותה של שרעבי: "איתי היה מסוגל לעמוד, ויוסי ואני נלכדנו מתחת להריסות. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום. חשבתי לעצמי שייתכן שזאת השנייה האחרונה של חיי. צעקתי חזק כדי שמישהו יוכל לשמוע אותי, ושמעתי גם את יוסי צועק, אך לאחר מספר שניות הפסקתי לשמוע את הצעקות של יוסי".
"נמשכתי החוצה מההריסות וניסיתי לעזור ליוסי. כשהוצאנו אותו זה כבר היה מאוחר מדי. יוסי היה חבר קרוב שלי, והוא היה נשמה טובה וטהורה והוא יישאר בליבי לעד", היא אמרה בכאב.
"איתי ואני היינו צריכים למצוא מסתור", סיפרה נועה על הימים שלאחר מכן. "אחד מהשובים שלנו לקח אותנו לבית אחר. אבל יומיים לאחר מכן איתי נרצח בידי השובה הזה". על סבירסקי אמרה נועה: "איתי היה איתי מהיום הראשון בשבי. סיפרנו זה לזו הכול. הוא היה הנשמה התאומה שלי, לא הייתי מסוגלת לשרוד בלעדיו".
לאחר מותם של שרעבי וסבירסקי, חמאס פרסם סרטון של נועה. לדבריה, המחבלים ביקשו ממנה לתאר מה עלה בגורלם של סברסקי ושרעבי. "אמרתי שנפצעתי ושאף אחד לא בא לעזור לי, לא רופאים, לא הצלב האדום, אף אחד", היא העידה.
לאחר, מכן, העידה שורדת השבי, התנאים שלה התדרדרו משמעותית: "מהרגע הזה הייתי לבד עם חמישה מחבלים באותו בית. חייתי בפחד בכל יום ויום. לא רציתי שהשובים פתאום יאבדו שליטה וירצחו אותי. כל המחבלים היו חמושים בכלי נשק רבים, סכינים ורימונים".
על החיים בעזה סיפרה נועה: "גרתי באזור מלחמה. כל שנייה הרגישה כמו השנייה האחרונה של חיי. הייתי בלי מים, בלי חשמל ובלי מזגן, הזעתי כל היום. הייתי בלי אוכל, סגורה בחדר קטנטן בלי חלונות. היה לי חום גבוה, לא היו תרופות והתקלחתי פעמיים בחודש".
נועה הסבירה את החשיבות של חזרת החטופים והעסקה שנרקמה: "אנחנו מאבדים את האנושיות שלנו שם, ולכן אנחנו חייבים להחזיר את כל החטופים הביתה עכשיו. העסקה מוכרחה לצאת לפועל במלואה, על כל שלביה. אני יודעת מה זה להיות זו שנותרה מאחור, כשראיתי חטופים אחרים משוחררים אל משפחותיהם".
בן זוגה של נועה, אבינתן אור, עדיין חטוף בעזה והוא אינו כלול בשלב הראשון של העסקה שנחתמה. נועה ציינה כי "אני יודעת שאבינתן עדיין שם ולבי נשבר מהמחשבה שהוא יהיה שם. אנחנו לא יודעים מתי יהיה השלב השני של העסקה. לכן זה קריטי שנסיים את הטרגדיה הנוראית הזו ונחזיר את כל החטופים הביתה".
מבצע החילוץ ההרואי והימים האחרונים עם אימא
"עבורי, לחזור הביתה היה נס", סיפרה נועה בהתרגשות, "נס שהתאפשר בזכות גיבורים". היא תיארה את רגעי החילוץ הדרמטיים: "ב-8 ביוני, היום שבו חולצתי, החיילים הישראלים התפרצו לחדר שלי ואמרו 'נועה, אנחנו כאן כדי להחזיר אותך הביתה'. לא הבנתי מה קורה. רק כשראיתי מגן דוד על מדיהם הבנתי שניצלתי".
אימה של נועה, ליאורה, הייתה כבר עמוק בטיפולים הכימותרפיים וייחלה לשובה של בתה. נועה סיפרה ששאלה את הלוחמים שחילצו אותה האם אימה עדיין בחיים, והם השיבו: "כן, עכשיו תוכלי לראות אותה שוב".
"לא האמנתי שזה קורה", היא העידה. "החזרה לישראל היה היום המאושר בחיי. אינני גיבורה, אני רק קורבן של 7 באוקטובר, אבל החיילים האלו מיחידת העילית ימ"מ הם גיבורים של ממש".
נועה סיפרה כיצד התאחדה עם אימה אחרי 8 חודשים ארוכים בשבי: "משאלתה האחרונה של אימי לפני שנפטרה הייתה לראות אותי שוב, וכנגד כל הסיכויים, המשאלה של שתינו התממשה. שלושה שבועות לאחר מכן אימי האמיצה, החזקה והמדהימה נפטרה. הפטירה שלה קשה לי כל כך, אבל לפחות זכיתי לראות אותה שוב.
"יש עדיין 98 חטופים, 98 משפחות שחוו את הסיוט הבלתי נגמר הזה. עד שאבינתן יחזור לבי נמצא בשבי", סיכמה נועה.
נועה שיתפה בסיפורה באירוע של קהילת הנובה. בימים אלה נערכת עמותת "קהילת הנובה" לתמוך בשורדים והיא תגברה, יחד עם סה"ר וער"ן, את מוקדי העזרה הנפשית.