הסדרה "משחק הדיונון" מבוססת בעיקר על משחקי ילדות. זה מעניין מאוד, משום שבשלב מוקדם בילדות בדרום קוריאה אין בכלל זמן לשחק. זו לא הפרזה – כמעט כל נער או נערה בגיל תיכון לומדים בין 16-14 שעות בכל יום, במסגרת מיוחדת – בית ספר לילה עד 22:00. החינוך כאן הוא בראש סדר העדיפויות והתחרות על ידע שוברת שיאים. אם בארץ מדברים על להוריד לחץ ועל למידה חווייתית – הצחקתם את הקוריאנים. ואם אידיאל היופי שהוצג בפרק הקודם של הסדרה נראה לכם קיצוני, חכו שתכירו את מערכת החינוך בדרום קוריאה.
התחלנו את המסע שלנו עם סו ג'ון, תלמיד תיכון מסיאול שמתחיל את היום שלו כבר ב-07:00. הוא בודק בטאבלט שלו את המערכת, שנפתחת היום עם שיעור מתמטיקה. התיק שלו עמוס בציוד ליום הלימודים שיסתיים ב-16:00, אך זוהי רק המשמרת הראשונה שלו. הוא הולך גם ל"האגוון", בית ספר לילה, שם הלימודים מסתיימים ב-22:00. כן, קראתם נכון - יום לימודים של 15 שעות. זהו קונספט ייחודי שמקובל כבר בגיל צעיר יותר, מחטיבת הביניים. "זו לא החלטה שלי או של ההורים שלי, זה תהליך הלימודים כאן", הסביר סו ג'ון.
ההאגוונים הם בתי ספר פרטיים, ולמרות זאת כ-70% מהילדים ומבני הנוער בדרום קוריאה הולכים לפחות לאחד כזה. זה לא זול בכלל, והופך להוצאה כלכלית כבדה. כמובן שככל שההאגוון טוב יותר הוא גם יקר יותר, וכך נוצר מצב שדווקא החינוך שאמור להקנות הזדמנות שווה יוצר פערים בין התלמידים.
אימו של סו ג'ון, בן יחיד, מתחילה גם היא משמרת ראשונה במרוץ החינוך של דור העתיד, ומסיעה אותו לבית הספר. אומרים שקצב הילודה השלילי בקוריאה, פחות מילד בממוצע למשפחה, קשור בהשקעה יוצאת הדופן של המשפחה בחינוך. "כשאתה בוחר ללמוד ברצינות, אני חושב שזה תהליך שאתה צריך לעבור", מסביר סו ג'ון.
הוא מספר שהוא נמצא בחלק הטוב, במקום הראשון בכיתה. נסביר – בקוריאה מדברים במונחים של דירוג ולא רק ציון. מה שחשוב זה איפה אתה מממוקם לעומת החברים – תחרות מתמדת של ציונים. "יש תלמידים אובססיביים שמקנאים ומנסים לנצח, זה יוצר אווירה מוזרה בבית הספר", טוען סו ג'ון. עד לפני שנים ספורות תלו את הדירוג בכיתה, אך הגישה המערבית שרואה את נפש הילד במרכז הצליחה להזיז את הרשימה מהלוח ולהעבירו במקום זאת לדיווח להורים.
המוטו בבית הספר של סו ג'ון תחרותי וברור לכולם – מי שידורג גבוה יותר בכיתה יתברג לאוניברסיטה שמדורגת גבוה יותר וכך ייפתחו בפניו משרות בכירות יותר. צריך להודות שזה עובד - קוריאה תמיד מגיעה בחמישייה הראשונה במבחני בפיז"ה, בזמן שישראל נמצאת הרחק מאחור. ועדיין, את התחרות והמתחים מרגישים כל הזמן. ויש לזה מחיר שבדרום קוריאה לא אוהבים לדבר עליו.
"לא שלחנו אותו להאגוון כדי להכביד עליו מעבר ליכולתו", מתגוננת אימו של סו ג'ון, "אלא כדי שיממש את מלוא הפוטנציאל שלו". אם שואלים את קוואנג קיון סון, המורה למתמטיקה בהאגוון שאליו הלך סו ג'ון ב-18:00, "אי אפשר לומר שאין בדבר צד שלילי, אבל זה לא בהכרח דבר רע כי התחרותיות גורמת לתלמיד להשקיע יותר". הוא מנמק זאת בטענה ש"לקוריאה אין הרבה משאבי טבע, והנכס הכי גדול זה האנשים – לכן הגענו למצב הזה".
למרות שקוואנג תומך ברעיון, המחיר הכבד של התחרות והחתירה הקיצונית למצוינות מתבטאים בנתון מפוקפק: דרום קוריאה מחזיקה במספר המתאבדים הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות. רבים מגיעים לגשר מאפו בסיאול וקופצים אל מותם, אנשים שהמשחק האכזרי הזה פשוט שבר אותם.
עם זאת, לא כולם בדרום קוריאה נשאבים למרוץ הזה. אחד מהם הוא דני פארק, שכששמע שצוות טלוויזיה ישראלי עושה כתבה על חינוך קוריאני, יצר קשר והזמין אותנו אליו הביתה. הוא עבד במרכז לתרבות קוריאה בירושלים, וקרא לילדיו ציון, חיים ונח. כמי שגר גם מחוץ לקוריאה וראה מודלים אחרים של ילדות, הוא בחר דרך אחרת לילדיו, וזה דבר חריג כאן. "התחרותיות היא חמורה, רצינו לשחרר אותם מסביבה קשוחה שכזאת, שיהיו חופשיים", הוא מסביר.
לגבי האפשרות שההחלטה הזו תפגע בשלושת הילדים, לאשתו של דני, קוואנג, אין כל חשש: "אנחנו אנשים דתיים, שמאמינים באלוהים, ולכן אנחנו לא דואגים בנוגע לזה, אנחנו רגועים". בבית הספר האלטרנטיבי שאליו הולכים ציון, חיים ונח, יש שיעורים שלא רואים בבית ספר רגיל, ומערכת השעות רגועה יותר – מתשע עד חמש. גם האווירה נינוחה יותר ומזכירה את מערכת החינוך אצלנו בישראל.
כשהגיעה השעה 22:00, חזרנו להאגוון למתמטיקה של סו ג'ון, שם אימו כבר מחכה. ארבע פעמים בשבוע היא מגיעה לשם בשעה הזו, ולדעתה זה שווה את זה כדי שהוא יצליח בלימודים. "אני מקווה שהוא יגדל להיות אדם שחי את חייו ואוהב את מה שהוא עושה. אם התוצאות משקפות את המאמץ שלו, אני שמחה", היא מספרת.
הקוריאנים מתייחסים לחינוך כמנוף לצמיחה - וזה עובד. ממדינה ענייה לפני כמה עשורים הם הפכו לכלכלה שמדורגת במקום ה-12-11 בכל העולם. בכלל, ההחלטה הזו לתעדף את החינוך ולא רק בסיסמאות ובמילים יפות בהחלט מעוררים השראה, אך ייתכן שעם אותה השקעה ופחות שעות לימוד, ועם אותה הישגיות ופחות תחרות – היה ניתן ממש לקנא במודל החינוך הקוריאני.