38 ילדים חזרו משבי חמאס בעזה בשבוע שעבר לצד עשרות נשים ועובדים זרים והלב עדיין עם הילדים, הנשים והגברים שעוד נותרו שם, מחכים לחזור הביתה. בלתי אפשרי לדמיין מה עבר ועובר עליהם, על אלו ששם ועל אלו שכבר כאן. ועדיין, המציאות הבלתי נתפסת חזקה מכל דמיון פרוע וכולנו ראינו והתרגשנו מול תמונות של ילדים וילדות שאחרי כל כך הרבה זמן חוזרים למשפחתם, מתחבקים, משחקים, מחייכים.
פגיעה מהירה, החלמה מהירה
האם ואיך אפשר בכל זאת לנסות ולהבין משהו מההתמודדות הרגשית של הילדים שחזרו? עד כמה אפשר להאמין ל"נורמליות" שעל המסך? "ההתמודדות של ילדים היא שונה מהתמודדות של מבוגרים", אומרת שרית שרם-יבין, פסיכולוגית חינוכית ומנהלת מרפאת הילדים של מטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה. "בעוד שבעבר חשבו שילדים יותר חסינים מאירועים טראומתיים כי הם "לא מבינים", היום אנחנו יודעים שזה דווקא להיפך. ככל שהגיל צעיר יותר ההתפתחות המוחית עוד לא הסתיימה ואירועים משמעותיים אף עשויים לפגוע בהתפתחות המוחית".
לדברי שרם-יבין, עיקר ההבדל טמון באופן שבו ילדים מבטאים את המצוקה שהם חווים. בגילים קטנים היכולות הרגשיות, הקוגניטיביות והמילוליות נמוכות ולכן גם הטראומה לא תמיד מעובדת דרך סיפור. "מה שמאוד בולט אצלם זה שהם פחות משתפים ומספרים את החוויות שלהם. אם אצל מבוגרים אחד הביטויים של פגיעה אחרי טראומה היא הקושי לספר את מה שקרה באופן מאורגן ולייצר נרטיב, אצל ילדים אנחנו אפילו לא מצפים מראש שיהיה להם משהו מסודר לשתף".
ילדים לא תמיד יודעים איך לבטא את מה שהם מרגישים מה שעלול להחמיר עוד יותר הן את הבלבול והחרדה שהם חווים והן את היכולת של המבוגרים להבין מה עובר עליהם, לתקשר איתם ולנסות לסייע. אז איך כן ניתן לזהות את הקושי? לדברי שרם-יבין, ילדים מבטאים את המצוקה בעיקר דרך ההתנהגות החל מבעיות התנהגות מגוונות, אלימות, שינויים בדפוסי שינה כולל סיוטים ועד רגרסיה, חזרה לשלבים מוקדמים כמו חזרה למוצצים וטיטולים. "הם גם מתמודדים עם הסיטואציה באמצעות משחק. הם משחקים את החוויות שלהם וזה מאפשר להם להתמודד והרבה פעמים תוך כדי משחק הם יבטאו רגשות ויעשו לעצמם סדר בכאוס שהם חווים. במקרים אחרים הם גם משחזרים דרך המשחק את החוויות שעברו, כמו פלשבקים של מבוגרים".
מה קורה לילד בן 12 שמוכרח לצפות בסרטוני הזוועה?
"יש דברים שלא עוברים גם אחרי 45 שנה"
גם אם בהתחלה הכול נראה "בסדר", טראומת ילדות גדולה אחת עלולה לגרום להשפעות פיזיות ופסיכיאטריות שנמשכות שנים. ילדים עשויים להגיב לטראומה גם כמה חודשים או יותר לאחר שזו התרחשה ובמקרים של טראומה מתמשכת אפילו שנים לאחר מכן.
במחקר שפורסם ב-2019 על ילדים שנחשפו ישירות למתקפת הטרור ב-11 בספטמבר שהתרחשה בשנת 2001, - כמה שהוגדר כ"מחקר האורך הגדול והארוך ביותר פנים אל פנים של אנשים שנחשפו להתקף ה-11 בספטמבר בילדותם" - נמצא שהם סובלים מהפרעות ארוכות טווח, הרבה יותר מאלו שלא נחשפו ישירות לטראומה. המחקר כלל מעל 900 אנשים שנחשפו ישירות ל-9/11 כילדים או מתבגרים והיו בבתי ספר בסמוך למקום שבו התרסקו המטוסים. תוצאות המחקר הראו ש-14 שנים מאוחר יותר, אנשים אלו המשיכו לסבול מהשלכות הטראומה, כולל תסמינים כמו חרדת פרידה והתקפי פאניקה.
שי גרוס, הילד היחיד שהיה בן ערובה בחטיפת המטוס באנטבה לפני יותר מ-45 שנה, התראיין לאחרונה בעקבות חטיפתם של הילדים לעזה וסיפר גם על ההתמודדות הראשונית לאחר חזרה הביתה וגם על ההמשך, שנים רבות לאחר מכן. הוא תיאר בין היתר איך כילד בן שש הוא זכר המון והבין המון. לדבריו, בימים שאחרי הוא כמעט לא יכל לישון בלילה והצליח להירדם רק עם אור דולק. כל רעש היה מקפיץ אותו והוא גם חווה בעיות בדיבור.
גרוס, כיום אב לארבעה ילדים. לפני 5 שנים הוא קיבל 20 אחוזי נכות בגין הפגיעה הנפשית שעדיין מלווה אותו. "ברחתי מהזיכרונות, אבל מי שהיה 'הילד מאנטבה' לא יכול להיות מאה אחוז בסדר", הוא סיפר. ויש גם אור בקצה המנהרה. בראיון לאחר שחרורה של אמילי בת ה-8 הוא הביע תקווה להיפגש עם הוריה ולעזור במה שאפשר. "יש דברים שלא עוברים גם אחרי 45 שנה אבל אני רוצה להראות להם שיש תקווה".
בכל מקרה חשוב לזכור שלא מדובר בגזר דין לכל החיים ותמיד יש סיכוי להשתקם ולחזור לחיים מלאים ומאושרים. "באופן כללי ילדים מצד אחד יותר פגיעים ומצד שני ההתאוששות יכולה להיות יותר קלה ומהירה", אומרת שרם יבין. "כמו עצמות של ילדים שיחסית יכולות להישבר יותר בקלות אבל גם מחלימות מהר יותר. בהקשר הזה אפשר לציין מחקר מעניין שנעשה על ניצולי שואה שבתקופת השואה הם היו ילדים. לאחר שנים רבות כשבדקו את רמות הPTSD שלהם גילו שהן לא כל כך שונות מהאוכלוסייה הכללית".
הילדים מושפעים מההורים
שרם- יבין מציינת כי דמויות ההתקשרות מאוד מאוד חשובות בתהליך ההחלמה של ילדים וחלק גדול מהטיפול נעשה דרך ההורים או דמויות מפתח אחרות. "גם באופן כללי ההתמודדות של הילדים מאוד מושפעת מההורים. הורים עם יכולת גבוהה לווסת את עצמם ולהצליח לנהל איכשהו מצב שגרה גם הילדים שלהם מתמודדים טוב יותר. ילדים מסתגלים מהר יותר למצב ולכן גם חשוב במידת האפשר לנהל חיים רגילים כמה שאפשר כמו לשלוח לבית הספר ולשמור על סדר יום".
במחקר שנערך לאורך עשר שנים במרכז הישראלי לפסיכו-טראומה בבית החולים הרצוג בירושלים, נמצא שהמשפחות שמתגוררות בשדרות וביישובים בעוטף עזה סובלות מחרדה ומפוסט-טראומה פי ארבעה מאשר בשאר הארץ. הנתון המעניין שעלה הוא שאחד המשתנים העיקריים שמשפיעים על תחושת הביטחון של הילד נמצא אצל האמא וביכולת הוויסות הרגשי שלה ולא במצב הביטחוני החיצוני.
"זמינות של הורה מגיב"
לין ג'ונס היא פסיכיאטרית שליוותה ילדים מאזורי מלחמה ברחבי העולם במשך יותר מ-25 שנה. לפני כמה שנים היא פרסמה מאמר בשם "10 שיעורים שלמדתי מעבודה עם ילדים במצבי חירום הומניטריים".
לדבריה, ילדים חסרים לעתים קרובות את הניסיון והכישורים להתמודד עם מצבים כאלו, אבל השיעור הראשון שהילדים לימדו אותה ב-25 השנים של עבודה איתם הוא שהדבר הטוב ביותר עבורם הוא להיות עם אלה שהם אוהבים. "כיום ידוע היטב שאחד מגורמי המגן העיקריים מפני ההשפעות השליליות ארוכות הטווח של מתח רעיל הוא הזמינות של הורה מגיב ואוהב", היא כותבת ומציינת שאין בכך כדי להצביע על כך שאנחנו לא צריכים לעשות את המקסימום כדי להוציא ילדים מסכנה אלא שההרחקה תהיה בחברת מי שהם הכי קרובים אליהם.
לדברי ג'ונס, לא כל הילדים רוצים לחלוק את החוויות שלהם. אם, איך ומתי הם עושים זאת, זה כבר תלוי בהם. היא גם מציינת כי כיום קיימת הסכמה כי אילוץ ילדים לחלוק את מחשבותיהם ורגשותיהם לגבי חוויותיהם הטראומטיות אינו מועיל להם ועלול במקרים מסוימים להזיק.