דגל שחור: הדילמה הישראלית סביב לאמין ימאל

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. במקרה הזה, נדמה שתמונה אחת ביטאה אלף רגשות סוערים. פריים אחד שנתפס בחגיגות האליפות של ברצלונה, הוביל לכעס גדול מאוד בקרב אוהדי כדורגל בישראל. זו היתה התמונה של כוכב ברצלונה, לאמין ימאל, מניף את דגל פלסטין במהלך החגיגות. חלק מאוהדי ברצלונה הישראלים זרקו חולצות של ימאל, חלק אף טענו שבגלל הפעולה הזו - הם יאהדו קבוצה אחרת. זה היה קו שבר.

האמת היא שקצת קשה להבין את הזעם, במקרה הספציפי הזה. אחרי הכל, ימאל הוא מוסלמי - דת שנמצאת במלחמה גדולה, בת אלפי שנים, מול היהדות ומול ישראל. בנוסף, הוא משחק בברצלונה - עיר שמזוהה מאוד עם הפלסטינים, סוג של הזדהות של המיעוט הקטאלוני עם המיעוט הפלסטיני. כמובן שלא צריך בהכרח להסכים עם ימאל, אפשר גם לבקר אותו בחריפות, אבל בתנאי השדה הללו - קשה היה לצפות לתוצאה אחרת.

אבל למה ללכת רחוק? אפילו בכדורגל, יש לנו דמות דומה - והיא דייגו ארמנדו מראדונה. מצד אחד, אולי גדול הכדורגלנים בעולם (יש כאלה שעד היום יישבעו בשמו). שחקן מרתק, אמוציונלי, שכל צפייה בו מעוררת התפעלות. ווינר אדיר שסחב את ארגנטינה על הגב לזכייה במונדיאל 1986, והפך את נאפולי מקבוצה קטנה לאלופה. קל לאהוב את הכדורגלן מראדונה, ובד בבד קשה מאוד לאהוב את האדם שהוא היה - המסומם, הפראי, זה שדרס עיתונאים וגם, כמו ימאל, אחד שהשתמש בכוחו כדי להזדהות עם הפלסטינים ולהתבטא נגד ישראל.

אז מה גובר על מה? האם אפשר לאהוב את היצירה, ולהפריד אותה מהאיש שיצר אותה? האם אפשר לאהוב את הכדורגלן לאמין ימאל, הגם שאת דעותיו אנחנו מתעבים? פעם, היה לנו הרבה יותר פשוט. לפני ארבע שנים, סביב המונדיאל בקטאר, כתבתי כאן טור שבו הצהרתי שאפשר לאהוב ולחבב את הכדורגל של נבחרת מרוקו, גם אם שחקניה מזדהים עם הפלסטינים. "תנו לכדורגל לנצח", אמרתי. היום, אני מוכרח להודות, אני מסתכל על הכל אחרת.

כי קרה לנו משהו מאז. הטבח המזעזע של ה-7.10 לא היה רק אירוע טראומטי על הלב של כל ישראלי ויהודי, אלא גם אירוע שהכריח את כולנו - גם מי שלא רצה - לבחור צד. כבר אי אפשר להפריד בין האדם לאמנות, ואנחנו כבר לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו קוסמופוליטיים, ולא לאומיים, ויכולים להיות אנשי העולם ולהתמקד רק בכדורגל. בסוף, מאחורי הכדורגל, כמו מאחורי היצירה, עומדים בני אדם - ואי אפשר באמת לנתק את האדם המורכב, לעתים המכוער, מהיופי שהוא מסוגל לייצר.

עד כמה שלא נרצה, אי אפשר באמת לנתק את הכדורגל, בוודאי את המונדיאל, מהלאומיות. אנחנו לא באמת צופים אובייקטיבים, והמקום שממנו באנו משתקף גם בתוך הבחירות שלנו כאוהדים. המטען שלנו כישראלים נמצא עלינו תמיד - גם כשאנחנו יושבים לראות משחק כדורגל שמשוחק רחוק מכאן. גם כשאנחנו נמצאים במדינה זרה, או צופים במשחק בחו"ל, הלב שלנו נשאר ישראלי. וגם הבטן - זו שמכתיבה את האהבות והשנאות שלנו.

ובסופו של דבר, אדם שבוחר להזדהות עם הפלסטינים - אמור לדעת במה הוא תומך. וימאל בהחלט בחר צד - את הצד של מי ששואפים להכחיד את מדינת ישראל, למחוק אותה מעל המפה ("מהנהר ועד הים"), ולהקים במקומה את ביתו הלאומי של העם הפלסטיני. בעולם שלפני ה-7.10, יכולנו לדפדף הצהרה כזאת. לפטור אותו בחוסר ידיעה או בבורות, ובעיקר להגיד ש"לא צריך לשפוט אדם לפי דעותיו הפוליטיות". אבל אחרי הטבח בעוטף, אלה כבר לא דעות - זו תמיכה מפורשת באלימות. וכשזה המצב, קשה להתעלם מכל זה ולהתמקד רק בנעשה על המגרש.

ימאל הוא כדורגלן אדיר - כזה שבגיל 18 בלבד, נמצא היום בפסגת הענף. נבחרת ספרד זכתה ביורו בעיקר בזכותו, ונחשבת למועמדת מובילה להניף את הגביע ביולי, בעיקר בזכות הילד הזה. ומפתה מאוד להשליך את הכל הצידה, ולהתמקד בשחקן הפנטסטי - במהירות, בשערים, בהתלהבות שהוא מייצר על המגרש. אבל כמו ששרה פעם להקת "הדג נחש", אי אפשר לשקר את הלב. והלב, מה לעשות, נחסם כשאנחנו יודעים מי האדם שמכדרר, דוהר ומניף רגל בבעיטה לחיבורים.

אז האם אפשר להפריד בין היוצר ליצירה? בסוף, אין תשובה נכונה לשאלה הזאת. היא סובייקטיבית - את השירים של מייקל ג`קסון, שמאוד אהבתי כילד, קשה לי לשמוע כאדם בוגר. את מראדונה, למרות הדעות הבעייתיות וההתנהגות הפרועה, אני עדיין אוהב ונהנה לראות. לכל אחד יש את הפילטרים שלו, ואת הבטן שלו - ואצל כל אחד זה עובד אחרת. אבל בסוף, אפשר להבין גם את מי שזעם על לאמין ימאל. את מי שהבורות והשנאה של הכוכב הזה גרמו ללב שלו להישבר.  עד כמה שנרצה להתנתק, הלב שלנו לא יוכל לנתק אותנו מהקונפליקט.