בגיל 41: רונאלדו פרש מנבחרת פורטוגל

זה היה באוויר, ועכשיו זה רשמי: בגיל 41 ואחרי 23 שנה במדים הלאומיים, כריסטיאנו רונאלדו הודיע היום (חמישי) סופית על פרישה מנבחרת פורטוגל. כשברקע עומדת גם סאגת ההשעייה שלו, החליט רונאלדו להקדים תרופה למכה - ולהיפרד סופית מהנבחרת, שהפך לגדול שחקניה בכל הזמנים.

רונאלדו פרסם מכתב פרידה ברשתות החברתיות שבו כתב: "הגיע היום שבו אני מחזיר את חולצת הנבחרת של כולנו. מעולם לא הרגשתי שהיא שייכת רק לי, אבל במשך 23 שנים הייתה לי הזכות והאחריות ללבוש אותה, להגן עליה ולקחת אותה איתי לאצטדיונים בכל רחבי העולם. היום הגיע הרגע להעביר אותה אל העתיד".

"זו לא הייתה החלטה קלה, כי יש החלטות שלא מקבלים רק עם הראש, אלא גם עם הלב. מסתיים מסע שהחל באוגוסט 2003 ושינה את חיי לנצח.

כשאני מביט לאחור וחושב על כל מה שחוויתי בנבחרת, אני לא רואה רק משחקים, שערים, שיאים או תארים. אני רואה אנשים. אני רואה מהגרים שבמשך 90 דקות הרגישו שפורטוגל קצת יותר קרובה אליהם. אני רואה מיליוני פורטוגלים שמעולם לא הכרתי באופן אישי, אבל היו חלק מחיי. כי בסופו של דבר, כדורגל הוא הרבה יותר ממשחק. כדורגל הוא האנשים.

לאורך כל הקריירה שלי בנבחרת ניסיתי להתעלות על הגבולות שלי. רציתי לנצח, רציתי להיות הטוב ביותר, רציתי לעשות היסטוריה. תמיד דרשתי מעצמי, תמיד רציתי יותר, תמיד האמנתי שאנחנו יכולים להגיע רחוק יותר ונתתי את כל מה שהיה לי למען החולצה הזאת.

היו ימים ולילות מושלמים, היו ניצחונות שלעולם לא אשכח והיו הפסדים שגם היום קשה לי להיזכר בהם. גם נכשלתי, גם סבלתי, והיו גם רגעים שבהם לא הצלחתי לתת לפורטוגלים את מה שהם כל כך רצו. אבל מעולם לא ויתרתי. ומעל הכול, מעולם לא הפסקתי להרגיש גאווה על כך שייצגתי את פורטוגל.

לאורך השנים האלה למדתי כמה דברים פשוטים מאוד. השערים חולפים, הגביעים נשארים במוזיאונים, השיאים בסופו של דבר נשברים, אבל יש דבר אחד שהזמן לעולם לא מצליח למחוק - המקום שאנחנו תופסים בלבם של האנשים.

אם אי פעם גרמתי לכם אושר, אם אי פעם שער שלי גרם לכם לחבק מישהו, לשכוח מדאגה או להרגיש גאווה במדינה שלנו, אז הכול היה שווה את זה. כי גם זה חלק מלהיות פורטוגלי. אנחנו סובלים יחד, קמים יחד ומאמינים מחדש.

פורטוגל תמיד תזדקק לצעירים שחולמים, לשחקנים שלעולם לא מוותרים ולדורות חדשים שמאמינים שאפשר להגיע למקומות שאיש לא הגיע אליהם. כי מדינה שממשיכה ליצור גיבורים חדשים היא מדינה שלעולם לא מפסיקה להאמין בעצמה.

לחבריי לנבחרת אני רוצה לומר משהו מיוחד. תודה על כל ריצה, על כל חיבוק, על כל ויכוח, על כל רגע של שקט לפני שעלינו למגרש, על כל ניצחון שחגגנו ועל כל הפסד שהפך אותנו לחזקים יותר. הייתה לי הזכות להיות הקפטן שלכם, אבל אף קפטן לא צועד לבדו, ואתם חלק מהסיפור שלי.

לכל המאמנים, המנהלים, הרופאים, הפיזיותרפיסטים, אנשי המשק, העובדים ולכל כך הרבה אנשים שעבדו איתי לאורך השנים האלה - תודה. רבים מכם מעולם לא הופיעו בתמונות, אבל בלעדיכם אף אחת מהתמונות האלה לא הייתה מתאפשרת.

למשפחה שלי, תודה שחלקתם איתי את המסע הזה. תודה שהבנתם את ההיעדרויות, את ההקרבות ואת הרגעים שבהם הנבחרת הייתה צריכה לתפוס מקום שהיה שייך גם לכם. אם הגעתי כל כך רחוק, זה משום שתמיד צעדנו יד ביד.

ולפורטוגלים, לכל הפורטוגלים הפזורים ברחבי העולם, אני רוצה לומר לכם דבר אחרון. יש תמונה אחת שתמיד אשא איתי - הרגע שבו מתחיל ההמנון הלאומי. אני מביט סביבי, רואה את חבריי לנבחרת, רואה את היציעים, רואה ילדים, אמהות, אבות וסבים, רואה פורטוגלים שהגיעו ממרחקים עצומים רק כדי להיות שם.

ובמשך הדקות האלה אנחנו מפסיקים להיות שונים. אין מועדונים, אין צבעים, אין מעמדות, אין מקצועות ואין דעות. יש רק תשוקה אחת. פורטוגל. זו התחושה שאשא איתי עד סוף חיי.

היום אני מסיים את המסע שלי על המגרש עם הנבחרת הלאומית. אני עוזב בראש מורם, גאה בדרך שעשיתי ובידיעה שנתתי את כל מה שהיה לי למען פורטוגל. אבל לעולם לא אפסיק להיות אחד מכם. אמשיך לסבול, להתרגש ולחגוג כל ניצחון של פורטוגל יחד איתכם.

ביליתי את חיי בעבודה כדי להיות השחקן הטוב בעולם. היום אני מבין שהניצחון הגדול ביותר היה לזכות בזכות לייצג את המדינה הטובה בעולם.

תודה על 23 השנים האלה. תודה שהאמנתם בי. תודה שאפשרתם לי לחיות חלום שהתחיל כשהייתי בסך הכול ילד במדיירה שרץ אחרי כדור.

החולצה מספר 7 נשארת. הגאווה על כך שלבשתי אותה תהיה שלי. לנצח. פורטוגל תמיד תהיה בתוכי".

בכך, מסתיים מסע שהחל לפני 23 שנה. רונאלדו ערך את הופעת הבכורה שלו בפורטוגל נגד קזחסטן, ב-20 באוגוסט, 2003. מאז, הוא רשם 234 הופעות במדים הלאומיים ו-146 שערים - מה שהופך אותו לשיאן ההופעות והשערים של הנבחרת. רונאלדו זכה עם הנבחרת פעמיים בליגת האומות (2019 ו-2025), ופעם אחת באליפות אירופה לאומות בשנת 2016.