מחאה או הוראה?. נבחרת הנשים של איראן, המתמודדת בימים אלה בגביע אסיה, כבשה את העולם לאחר שלא שרו את ההמנון במשחק הראשון שלהן בטורניר, והיום (חמישי), גם במשחק השני, הן מצאו דרך חדשה להביע את מחאתן - למרות הסיכון הרב שהן לוקחות על עצמן ועל בני משפחותיהן כשהן עושות זאת. בעולם לא בטוחים מה משמעות הצעד.

אם במשחק מול דרום קוריאה ביום שני הן לא שרו את ההמנון, הפעם הן כן שרו אותו - אך תוך כדי שהן מצדיעות. לפי ההערכות, מדובר בצעד מתוחכם שכן כביכול נראה שהן מצדיעות בכדי לתמוך בצבא איראן, אך בפועל הן מצדיעות בהערכה לצבאות התוקפים את המדינה, בין היתר ישראל, ומנסים לשחרר אותה מהמשטר הדיקטטורי הרצחני.

 

 

אחרים טוענים כי מדובר דווקא בהוראות ברורות שקיבלו מהמשטר, תוך כדי איומים על בני המשפחה של השחקניות שנמצאים באיראן. אלא שבמצב הקשה בו המשטר האיראני נמצא, קשה לראות את האדם שימצא זמן לאיים ספציפית על שחקניות נבחרת הנשים.

אתמול, במסיבת העיתונאים לקראת המשחק, דיברה שחקנית ההתקפה בת ה-21 שרה דידאר בדאגה: "אנחנו מודאגות למצב המדינה והמשפחות שלנו. אנחנו עצובות. על מה שקרה לאיראן ולמשפחות שלנו באיראן. אנחנו אוהבות אותם. אני באמת מקווה שיהיו חדשות טובות בהמשך. אני מקווה שהמדינה שלי תהיה חזקה וחיה". בסיום המשפט דמעה דידאר ועזבה את מסיבת העיתונאים.