ב-25 ביוני 2020, יורגן קלופ התיישב לראיון עם סקיי ספורטס. זה היה בשיאה של מגפת הקורונה, ואחרי שהיו ספקות לגבי המשך העונה, קלופ והשחקנים התאגדו במלון בעיר וצפו בוויליאן כובש פנדל שהבטיח מעשית את מה שהיה מובן מאליו מבערך ינואר: ליברפול, שוב, סוף סוף, אלופת אנגליה.
קלופ, לבוש בחולצת משחק והכובע השחור עם הלייברבירד שהפך להיות סימן ההיכר שלו, נשאל אם הוא יכול לסכם במילים את התחושה. מילותיו הראשונות היו: ״לא, לצערי, אין לי מילים". מיד אחרי שהגה אותן, קלופ המשיך לפטפט במשך שמונה דקות, כי כזה הוא האדם. כי המוח שלו אולי חשב שאין לו את המילים, אבל הלב שלו ידע בדיוק מה צריך להגיד. קלופ, אחרי הכל, הוא איש של רגש, לא של היגיון.
היום, אחרי שהסיפור נגמר, אפשר לקחת מסע של תשע שנים. לעבור על כל הציטוטים שהפכו לאייקוניים ושאוהדי ליברפול כבר יודעים בעל פה: "מספקנים למאמינים". אני ה״רגיל״. "קשה מאוד לחפש משקפיים בלי משקפיים". "בום". "השחקנים האלה הם פאקינג מנטליטי ג׳ייאנטס". "בוא נדבר על שש, בייבי". "אני לא הפכתי אותם למאמינים, אני רק הזכרתי להם מה קורה כאשר מאמינים".
אבל אם הייתי צריך לבחור דבר אחד שקלופ אמר שמסמל, או לפחות מתחיל להסביר, איזו דמות חשובה הוא בהיסטוריה של המועדון, הייתי בוחר בדבר הראשון שהוא אמר באותו ראיון לסקיי בליל האליפות, לקני דלגליש שהיה באולפן: ״זה גם בשבילך, קני. היית צריך לחכות 30 שנה עד שהמועדון שלך יוכל לזכות שוב באליפות. זה בשביל סטיבי שהיה צריך לחכות. ועכשיו, זה בשביל כולנו כי כל זה בנוי על הנשמה שלך, קני, ועל הרגליים של סטיבי".
***
לפני תשע שנים וארבעה ימים הייתה לי זכות מדהימה לטוס לליברפול ולהיות בתוך אנפילד במשחק הביתי האחרון של סטיבן ג׳רארד במועדון. באותו לילה, במלון שקט בעיר, כתבתי על החוויה והמאמר פורסם כאן, בספורט 5, עם הכותרת: מלך בלי כתר.
במבט לאחור על מה שכתבתי, אני מרגיש מעט נבוך מתחושת התמימות שאופפת את המילים ההן. מעט נבוך, אולי, אבל ללא חרטות. ג׳רארד היה, ותמיד יהיה, הדמות הליברפולית החשובה ביותר בחיי כאוהד. הוא היה הציר דרכו בניתי את האהבה שלי למועדון, וכל רגש או תחושה שחוויתי מאז נבנים על אבן היסוד שהוא הניח. במיוחד בתקופה החשוכה של המועדון - ההנגאובר של 14/15 אחרי ה״כמעט״ של 13/14, העזיבה של לואיס סוארז והחזרה לדשדוש בינוני - העזיבה של ג׳רארד הרגישה כל כך מסיבית בגלל שהוא, כדמות, הרגיש כאילו הוא גדול יותר מהמועדון. היה קשה, לי לפחות, בתמימותי, לדמיין ליברפול בלעדיו. ואולי שפיכת הרגש שלי אז, כילד בן 20 עם קעקוע של ציפור אדומה על הגב, נבעה מהתחושה שאל נעליו של סטיבן ג׳רארד, הדמות, אף אדם לא יוכל להיכנס.
ואז הגיע יורגן.
***
אם לא הייתי אוהד הקבוצה בעצמי, סיכוי טוב שלא הייתי יכול לסבול את הטענה הליברפולית שהכל אצלנו פשוט מרגיש יותר: חשוב יותר, מרגש יותר, משמעותי יותר. אבל אני כן אוהד של המועדון הענק בעיר הקטנה בצפון המדינה, אז לצערי אני סובל מאותה תסמונת. אם אתם קוראים את המילים האלה, אני בטוח שאתם כבר מכירים את כל הקלישאות סביב המועדון: החיבור בין הקהל לעיר, מעמד הפועלים, הלילות ההיסטוריים, ההמנון. ומה שהולך לאיבוד לפעמים בהגדרתה של קלישאה זה שבמקור שלה, הטענה מושרשת באמת. צר לי להגיד לכם, אבל כשאתם בצד שלנו בוויכוח, זה נכון. הכל מרגיש יותר.
האליפות היחידה של קלופ חשובה יותר מהשש של פפ. הניצחון על ברצלונה, לבדו, מרגש יותר מעונת האינווינסיבל של ארסנל. ותשע השנים שקלופ העניק לנו משמעותיות יותר, לנו לפחות, מ-26 השנים של אלכס פרגוסון ביונייטד. אם אתם אוהדים של אחת הקבוצות האלה, או, אם נגיד את האמת, אם אתם נייטרלים, הטענות האלה יכעיסו אתכם, או יגרמו לכם לא להסכים, או יגרמו לכם לרצות להפסיק לקרוא. אני יודע. אני מבין. הטענות האלה חסרות היגיון. אבל, כמו שכבר אמרתי, אנחנו לא פה בשביל היגיון.
***
ג׳רארד היה ילד שגדל בעיר ובמועדון; נער שהפך לסמל של תשוקה ועבודה; גבר שנשאר נאמן, למרות הכל, לבית שלו. הוא החזיק את המועדון במים העמוקים במשך עשור למרות שרוב הזמן לא היה מצוף אחד בסביבה. עזיבתו, לכן, הרגישה לא רק הגיונית בעציבותה, אלא גם מפחידה. הפסדנו 6:1 לסטוק סיטי, הקסם של ברנדן רודג׳רס כמאמן התברר כתלוי שחקנים, והסגל היה חסר קסם. אחרי שהערפל התפזר מהפרידה מג׳רארד, נותרנו, אנו האוהדים, עם תחושה שהייתה יכולה לנחות עשור לפני, תחושה של ״פנינו לאן?״.
בשיחה השבוע עם חבר קרוב, אוהד ליברפול שהתייסרותנו תרמה רבות לקרבתנו, סיפרתי לו על תיאוריה שאני חושב עליה כבר שנים, ושאני כבר מזהיר אתכם - הולכת להסריח מניחוח ליברפולי מאוס.
קלופ הגיע לליברפול ב-2015. בעשור שקדם לכך, היו לסטיבן ג׳רארד עשרות הצעות לעזוב, רובן לא רק הגיוניות עבורו כשחקן מוערך, אלא אפילו הכרחיות למעמדו כאייקון מחוץ לשערי אנפילד. והוא סירב לכולן. וזה חשוב, לדעתי, כי אם ג׳רארד היה עוזב ב-2006 יש סיכוי טוב שהמועדון היה נופל מגדולתו, ורגעי ההצלחה והאושר שחווינו מאז לא היו מתממשים.
ואני לא מתכוון להעליב שום מועדון עם המשפט הבא, אבל אם ג׳רארד היה עוזב, יש סיכוי לא רע שהמועדון פוסט-ג׳רארד היה מתווסף לרשימה של ווסטהאם, אברטון, אסטון וילה, ניוקאסל, נוטינגהאם פורסט. מועדונים עם שם גדול, היסטוריה עמוקה, אבל למרות שהקבוצה עדיין רלוונטית ומוערכת, המועדון עצמו כבר לא היה מוכר כחלק מהקרם-דה-לה-קרם. אני בספק שזה מועדון שעבורו יורגן קלופ היה מוותר על שנת השבתון שלו באמצע, ובצורת האליפות הייתה נגררת הרבה מעבר ל-30 שנה. (הניחוח הליברפולי שציינתי, אגב, הוא שאיכשהו מצאתי דרך לתת לסטיבן ג׳רארד קרדיט על אליפות שהוא לא לקח).
וזו תיאוריה שאני מבין כאוהד. כמישהו שאבא שלו לימד אותו להקריא את ההרכב הפותח עם סנדר ווסטרפלד בשער לפני שהוא ידע את הא׳-ב׳. כמישהו שלא הגיע ללימודים בעשרים ושישה במאי 2005 כי הוא נשאר ער עד מאוחר לילה לפני לראות את יז`י דודק רוקד על קו השער (ודי מעבר לו). כמישהו עם עשרות חולצות וצעיפים ודגלים ומחזיקי מפתחות ושומרי מסך וזכרונות. בעיקר זכרונות.
***
לא זכיתי להיות שם אתמול, במשחקו האחרון של קלופ, ואני כבר לא אותו ילד תמים בן 20 עם קעקוע של ציפור על הגב שעמד בקופ כדי להגיד להתראות לג׳רארד. היום, אני ילד תמים בן 29 עם שני קעקועים אדומים ועם זכרונות מאותו הפסד 3:1 לקריסטל פאלאס. אני זוכר, למשל, שהבירות בבר השכונתי לפני המשחק גרמו לי להיות חייב להשתין לפני המחצית. אני זוכר את המרפק שדחפתי לבחור לידי כשאדם ללאנה קבע 0:1 לנו. אני זוכר שהתנצלתי מיידית, ואני זוכר שזו הייתה ההתנצלות הכי מיותרת שנתתי בחיי.
את כל הדברים הגדולים - התקציר, הטקס, הנאום של סטיבי - אני לא ממש זוכר, אבל אני תמיד יכול לראות אותם ביוטיוב. את התחושה של להיות שם אני לעולם לא אשכח, ולעולם לא אוכל להסביר. מאיה אנג׳לו, המשוררת המוערכת, אמרה שאנשים ישכחו מה אמרת ומה עשית, אבל לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש. ואני לא חשבתי שאף אדם אי פעם ישתווה למה שג׳רארד גרם לי להרגיש. ואז הגיע יורגן.
קלופ, הבחור ממיינץ עם הצחוק המדבק. הגרמני עם המבטא, שחוסר היכולת שלו להביע את עצמו באנגלית רק גרם לו להיות יותר מובן על ידינו. המאמן עם היסטוריית הכשלונות בגמרים שבחר לראות אותם כאבני דרך להצלחה. האיש עם החיוך הציני על הקווים, והאדם עם החיבוק על המגרש. המנצח על ההבי מטאל פוטבול שנתן לנו את אוריגי (90+6), אליסון (90+3), וה-0:7. יורגן, הבחור עם הכובע, שזכה עם ליברפול בהכל, והחזיר אותנו לאולימפוס שלנו.
***
המשל של הסיפור, אני חושב, הוא אחד שקלופ הבין הרבה יותר מהר ממני, ומבלי שהוא היה צריך לחפור לכם עם כל המילים האלה. את נאום הפרידה שלו ממרכז המגרש, קלופ מירכז סביב ההתחלה החדשה. הסגל הצעיר והמוכשר, הקהל שתמיד יהיה שם, והבחור החדש שמגיע לשכונה. כי קלופ, למרות שהוא אולי ממעיט בכמה שהוא עצום, יודע שהמועדון נשאר גדול ממנו. המועדון שרד את העזיבה של ג׳רארד, והמועדון ישרוד את עזיבתו שלו. זה נכון. אבל עדיין זה לא יהיה אותו דבר, כי זה לא יהיה איתו.
אבל אולי, ואני יודע שזה מה שיורגן היה רוצה שאני אגיד, זה לא אמור להיות אותו דבר. הגיע הזמן למשהו חדש. אם קלופ הרוויח משהו בתשע השנים האחרונות, זה את המסירות הבלתי מעורערת של האוהדים. אז אם הוא אומר שיהיה בסדר, אני מאמין. אני רק אגיד שזה היה עוזר אם הוא לא היה מחבק את ואן דייק מול המצלמות ומרוקן סופית את מלאי הדמעות שלי לשאר העשור. אבל בסדר. הוא הרוויח את זה. הוא, אחרי הכל, רק אדם.
אדם שהבין לא רק את העמדה אליה הוא נכנס, אלא מי עמד שם לפניו. ואני יודע שהוא הבין את כל זה בגלל שבליל האליפות, בלילה בו הוא הגשים את החלום של דור שלם של אוהדים, בהזדמנות הראשונה שלו להגיד כל דבר, הוא פתח בלדבר על קני וסטיבי. שני האנשים ששמרו עלינו במים העמוקים עד שהוא הגיע.
לא שם של מלך, בהכרח, אלא פשוט שם של הבחור עם הכובע שהתיישב על כסא שהתברר להיות כס. ברוך הבא לאליטיזם המיעוטי, יורגן.
סוף
