"הרגשה מדהימה להניף את הדגל באנגליה"

"המסלול לא היה פשוט, אבל ככל שהריצה התפתחה התחלנו להרגיש אותו. ידעתי איפה ללחוץ ואיפה לשחרר, וזה השתלם בסוף כשהגעתי למקום השלישי".

"הריצה לא הייתה בקצב אחיד, כל הזמן הגבירו והאטו. ידעתי שלא אעמוד בקצבים האלה, אז העדפתי לרוץ בקצב שלי לפי התחושה, ובסוף צמצמתי את הפער שנפתח".

"בקילומטר ה-30 או ה-31 ראיתי את הדבוקה והרגשתי שיש לי כוח לסגור עליה. סגרתי עליהם באזור הקילומטר ה-37 או ה-38, וראיתי שחלקם בכוחותיהם האחרונים. ישבתי מאחור, ובקילומטר האחרון נתתי את כל מה שהיה לי".

"כן, הבנתי שלאחרים אין פיניש, אז בקילומטר האחרון הגברתי ולחצתי. כשהבחנתי שחלק מהדבוקה לא יכול להגיב, הבנתי שאני הולך להיות על הפודיום".

"זו הרגשה מדהימה. זו ההזדמנות לשים את הדגל ולרוץ איתו, ולהניף אותו במדינה שלא כל כך אוהבת אותך. זה נותן דרייב וזו ההרגשה הכי מדהימה".

"כשהצטרפתי לדבוקה היינו שלושה ישראלים ושלושה גרמנים, כשאחד כבר ברח מקדימה. זה היה משחק פסיכולוגי: החלטנו ללחוץ יחד כדי להראות להם שיש לנו כוחות ולאחרים נשארו כוחות אחרונים, במטרה להביא את הזהב הקבוצתי בפעם השנייה".

"עבודה קשה, משמעת עצמית ופרגון הדדי. אנחנו מבלים חודש וחצי יחד במחנות אימונים, חברים טובים ומחוברים. כשהרצים מעודדים זה את זה והטוב ביותר מנצח, זה מצליח".

"באליפות העולם הראשונה בטוקיו השתפשפתי וסיימתי במקום השביעי. אני תמיד שואף הכי גבוה ומקווה לעשות את זה".