הישראלי שעשה היסטוריה - למרות המאבק במחלה הקשה: "בדרך כלל מי שמאובחן נופל לבור שחור"

לא הרבה ריאיונות מתקיימים כשהמרואיין סיים זה עתה מסע מהקשים בעולם והפך לראשון שמשלים אותו במצבו, כשהוא מחובר לעירוי לווריד בגלל כוויות קור - ואת כל זה הוא עושה עם חיוך ענק על הפנים. אבל זהו יובל תמיר, בן 43, אולי האדם הכי לא שגרתי שתשמעו עליו.

בשנת 2007, בעודו משרת בקבע, הוא התעורר בבוקר כשהוא משותק בכל צד שמאל ולאחר מכן התברר לו שהוא חולה בטרשת נפוצה, מחלה קשה וחשוכת מרפא. אלא שהוא לא נתן לזה לעצור אותו, הוא המשיך בחייו, עד להישג חסר התקדים עליו הוא יספר בריאיון הזה. בין לבין הוא מספר גם על ההתקפים הקשים, המחשבות על המוות - והאישה שהצילה אותו.

קודם כל, אנחנו מדברים כשאתה מקבל עירוי לווריד בגלל כוויות קור. איך קרו הכוויות?

"בטיפוס עצמו שעשיתי קר מאוד כמובן בחוץ ואין הרבה חמצן, אז הגוף מרכז את החמצן רק באיברים החיוניים. הקצוות של הגוף כמו האצבעות בסכנה וזה מה שקרה לי. אני הגעתי למצב שהאגודל שלי התחילה להשחיר כי משכתי את הזמן והמשכתי לעוד טיפוס, אחרי שהגעתי לפסגת האוורסט. בדרך כלל אנשים יורדים למטה מפסגת האוורסט, מעט מאוד אנשים ממשיכים לפסגה נוספת. הסיפור של הטיפוס שלי הוא שהחלטתי לנפץ תקרת זכוכית ולעשות את שתי הפסגות יום אחרי יום. כל המסע נמשך כחודש וחצי".

אז תספר על המסע הזה, מה כל כך מיוחד בו?

"מה שמיוחד במה שעשיתי זה שזו פעם ראשונה גם בשביל ישראלי וגם בשביל מישהו שמאובחן בטרשת נפוצה כמעט 20 שנה שהוא מטפס את האוורסט, כשלעצמו אתגר ענק, וגם את ההר שנקרא לוצה, ההר ה-4 הגבוה בעולם, ברצף. לא היה מעולם אדם במצבי שעשה את זה ואני שמח שהצלחתי".

ואיך הרגשת כשסיימת?

"הרגשתי שילוב של עילוי והקלה. מצד אחד משימה שהתכוננתי אליה כשנה, התאמנתי אליה כ-11 חודשים תוך כדי מלחמה ומילואים. התעקשתי כל יום לקום ולדחוף קדימה ואז פתאום אחרי כל התקופה הזאת והאי וודאות - הבנתי שעשיתי את זה. כשראיתי את כוויות הקור שאלתי את עצמי האם בכל זאת להמשיך. למרות שהייתי על הפסגה של ההר הגבוה בעולם, מקום שאין בו הרבה אוויר, הצלחתי למלא את האוויר בריאות ואמרתי לעצמי עשיתי את זה. התרגשתי מאוד. שלחתי דבר ראשון הודעה לנועה אשתי. כתבתי לה שאני במקום הגבוה בעולם ואני לא יכול לראות מישהו שאוהב אותה יותר ממני".

מה זה בעצם טרשת נפוצה?

"זו מחלה אוטואימונית שלא יודעים להסביר בדיוק למה היא נמצאת אצל חלק מהאנשים. יש לה כמה סוגים. הסוג שלי הוא התקפים הפוגתיים. זה אומר שהמחלה יכולה לצוץ פתאום בהתקף ואז אני יכול בוקר אחד לקום ופתאום כאילו ירד לי שאלטר על חלק מהגוף והוא מפסיק לעבוד. אובחנתי ב-2007 וזה פגע בי כשעוד שירתתי בקבע. בוקר אחד התעוררתי ולא יכולתי להזיז את הרגל. הייתי משותק כחודש ימים בכל צד שמאל עד גובה החזה. המחלה מאוד אינדיבידואלית בקטע של איך שהיא תוקפת. אחרי 3 שבועות זה קרה לי שוב ובאותה שנה הייתי גם עיוור וחירש חלקית למשך חודש וחצי. בהתקף האחרון לא הצלחתי להזיז את יד ימין. לחלק מהאנשים התחושה חוזרת וחלק קמים משותקים והם פשוט נשארים ככה".

לא היה פחד שיהיה לך התקף תוך כדי הטיפוס?

"אני מטפס הרבה מאוד שנים עם המחלה ולא היה פחד שיהיה התקף. אבל זה תמיד יושב בראש. אם אניממרגיש איזו הידרדרות, כן צריך להוריד קצת לחץ. אבל למזלי זה עבר חלק והרגשתי טוב וחזק. גם כל הזמן הייתה לי את המטרה להיות הראשון שעושה את שתי הפסגות. יש לי חברים בכל העולם שחולים בטרשת נפוצה והיה לי חשוב להראות להם שאני עושה את זה. אני לא מרגיש סמל של המחלה, אבל היה לי חשוב להביא ערך מוסף למי שיש לו את המחלה".

יש למחלה טיפול?

"יש. הטיפול התרופתי מרווח את הזמן בין ההתקפים. אני מגיב טוב לטיפול וכבר כמה שנים לא היה לי התקף. אצל אחרים עובד פחות טוב. אין טיפול שמרפא את המחלה. אנחנו "החולים המושלמים" לחברות תרופות. אנחנו גם לא מתים מהר מהמחלה וגם לא מבריאים. האיבחון הוא לכל החיים. חשוב להבין שהמחלה היא מאוד אינדיבידואלית שיכולה ללכת לכל מיני כיוונים. מישהו שקם בבוקר ויש לו התקף ונשאר עם צליעה הוא שונה ממישהו שיש לו התקף ואז הכל חוזר רגיל. מי שמאובחן עם המחלה נופל לבור שחור כי הוא לא מבין איך הוא יוכל לתפקד. אבל היום עם הטיפול אפשר לחיות רגיל. לטפס הרים ולרוץ מרתונים. חשוב מאוד לחיות חיים אופטימיים עם המחלה ולא לתת לה לגרור אותך למטה. בהקשר הזה התמיכה של המשפחה והחברים חשובים מאוד. יש לזה השפעה אדירה על איך שתחיה. הפרופסור שמטפל בי, פרופסור מילר, מההתחלה אמר לי תחיה רגיל ותחיה את החלומות שלך - זה מאוד עזר לי. המסר שלי הוא לחיות עם תקוה ולבדוק את הגבולות".

אתה מדבר הרבה על המשפחה, המשפחה מאוד תומכת?

"מאוד. אני נשוי לנועה ויש לנו 4 ילדים: ארבל, רז, אייל ומתן 4. נועה היא התרופה הכי טובה שלי למחלה. היא הנס של החיים שלי. ב-2008, אחרי שאובחנתי, טסתי להודו לטיול אחרי צבא ונועה הצטרפה אליי. בטיול הזה גיליתי שאני יכול להמשיך לחיות למרות טיפול לא פשוט במחלה תוך כדי. משם התגלגלנו לנפאל ואמרתי לה 'בואי נישאר בנפאל. אני אטפס הרים ואת תלמדי אנגלית, כשאני אהיה נכה נחזור לארץ'. כשישבנו שם היא אמרה שהיא בשום פנים ואופן לא נשארת. היא אמרה שהיא שילמה מקדמה למכללה ומצד שני מה יקרה אם תהיה בריא 30 שנה? לא נחזור לארץ אף פעם? היא ביקשה שנחזור לארץ וכל פעם שתרגיש שאתה צריך לטפס אני אתן לך וככה לא תרגיש שאתה מפספס את ההזדמנות בגלל המחלה. פסט פורוורד 20 שנה אני מטפס על הר והיא עם 4 ילדים בממ"ד...".

איך הילדים מגיבים לזה שאבא חולה?

"האמת שהמחלה לא מדוברת בבית בתור משהו מיוחד. אני לא בטוח שאם תשאל את הילדים הם יידעו מה זה טרשת נפוצה או שאני חולה. אנחנו משפחה מאוד פעילה וגם הילדים הגדולים כבר רוצים להתחיל ולטפס על הרים".

המחלה יכולה להביא למוות? המוות מפחיד?

"סטטיסטית תוחלת החיים שלנו קצרה יותר, אבל זה נדיר שמתים מזה. היא יותר יכולה לגרום לנכויות. אותי אישית המוות לא מפחיד. אני חי עם המחלה ומה שהיא תביא היא תביא. הגישה שלי היא שכרגע אני בריא ואני עושה את מה שאני יכול. מצד שני, אני מבין שעוד חודש אני יכול להיות במצב שונה לגמרי, אז אני משתדל פשוט לחיות את החיים".