מירב סודאי, בת 50 מתל אביב, רואה בספורט דרך חיים: "כילדה הייתי ספורטאית אז כל חיי עסקתי בספורט, בילדות דווקא בשחייה. היום אני מורה לחינוך גופני ומחנכת כיתת ספורט בשוהם. לריצה הגעתי אחרי שהפסקתי עם השחייה, בסביבות הצבא. התחלתי לרוץ לבד ואהבתי את זה מאוד. בתחילת דרכי רצתי בקבוצה של עדי שי בפתח תקווה, לתקופה גם סהר הצטרף לקבוצה זו. כיום אני רצה בקבוצה של נדב שאול בגני תקווה, שזאת הקבוצה שגם מארגנת את ההנצחה לסהר במירוץ פתח תקווה. הצטרפתי לקבוצת ריצה בגני תקווה כשהבנתי שאני רוצה להגיע להישגים. מילדות הצד התחרותי חשוב לי".
לפני כשבועיים, ב-26.5, קיבלה מירב את הבשורה המרה כי בנה, סמ"ר סהר סודאי, לוחם בגדוד רותם של חטיבת גבעתי, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. סהר הוא חברו הטוב של תומר ברק, שנהרג בקרבות בתחילת המלחמה, בחודש אוקטובר: "לפני שזה קרה התכנון שלי היה לרוץ מהר ולקחת פודיום ולעלות עם החולצה לזכר תומר. עכשיו אני לא יודעת אם אצליח לרוץ מהר, אבל הכי חשוב לי לרוץ בשבילו. אני חושבת שהספורט כרגע בשבילי זו הצלה. אני חושבת שכשנקלעים למצבים קשים, הספורט הוא מה שעוזר לנפש. זו נקודת אור קטנה בשבילי. זה עוזר לי קצת להתמודד עם האובדן".
זמן כל כך קצר לאחר הבשורה המרה, וכשהיא בנקודה הקשה ביותר בחייה, מצליחה סודאי למצוא את הכוחות דווקא דרך הספורט: " נרשמתי למקצה 10 ק"מ של מירוץ הלילה בפתח תקוה לפני שהכול קרה. עכשיו אני רוצה לרוץ בשבילו. אני חושבת ואחשוב עליו כל הריצה. הוא כל כך אהב את הספורט ואני יודעת שהוא היה רוצה שאני אמשיך לרוץ".
סהר עסק בספורט?
"סהר עסק בכל מיני תחומים בספורט אבל בסופו של דבר מה שהכי תפס אותו זה כדורסל והוא שיחק בליגה במדי מכבי פתח תקוה. הוא היה ילד שמאוד אוהב ספורט. שקט. אני חושבת שהספורט נתן לו ביטחון וקרש קפיצה לביטחון העצמי. יש לספורט חשיבות גדולה בהתפתחות. בגלל זה היה חשוב לי לתת את זה גם לילדים שלי. לאט לאט הוא עבר לריצה ולאימוני כוח שבזה הוא ממש היה אלוף. בסוף התיכון הוא התחיל ללכת לכושר קרבי כי היה לו חשוב ללכת לקרבי. הוא אמר שהכי חשוב לשרת את המדינה ו-'מי יעשה את זה אם לא אנחנו'. היה חשוב לו מאוד להצליח ולהיות מקצועי. הוא הגיע לכל מטרה שהוא רצה בדרך שלו. פתאום מילד צנום ורזה הוא הפך לגבר גבר. אפילו כשהוא היה מגיע הביתה מהצבא הוא היה הולך לחדר כושר. הוא היווה דוגמא לכולם. היה לו אימון בווינגייט לפני הכניסה לעזה. סיפרו שכולם חיפפו ורק סהר עשה כמו שצריך ולא עיגל פינות".
איפה הוא שירת?
"הוא שירת בגבעתי בפלוגת רותם, עשה מסלול של 8 חודשים וסיים כמצטיין פלוגה. לאחר מכן הוא עשה קו בגבול לבנון ויצא לקורס מפקדים. התפקיד האחרון שלו היה סמל של הביינישים – זה מאוד מתאים לו כי הוא מאוד רגיש ויש לו יכולת להגיע לכל מי שצריך. הוא היה סמל שם למרות שהוא היה חילוני גמור כי ככה הוא. הוא למד את העולם שלהם. אפילו קנה עוד קרש חיתוך כדי לא לערבב ועשה רשימות מה נכון להם ואיך לעשות דברים בדרך שלהם. לפעמים הוא חשב שהם סתם עובדים עליו עם מנהגים, אז הוא היה מתייעץ עם חברים ושואל. הוא תמיד היה שם בשבילם והם מאוד כיבדו אותו על זה".
איפה הייתם ב-7.10?
"היינו בבית. לסהר הייתה רגילה שבוע לפני והוא נסע לחופשה. אני שמחה שהוא הספיק לנסוע לחו"ל עם אבא שלו לפני שהכול קרה. הוא הרבה זמן לא היה בחו"ל לפני כן. בשבת הוא הוקפץ מיד. הוא קפץ בלי להתבלבל בכלל. התיק תמיד היה מאורגן. לא משנה כמה כביסה ובלאגן הוא הביא, מיד הוא היה מארגן את התיק והדברים כדי שהוא יוכל לצאת עם חברים אם יהיה משהו. זו לא הייתה שאלה בכלל שהוא יקפוץ".
על האירוע בו סהר נפל היא מספרת: "הם טיהרו בית. משימה מאוד ערכית. לסהר מאוד היה חשוב לעשות את זה. אני חושבת שהוא לא היה חייב כסמל להיות שם אבל זה היה מאוד חשוב לו. לא הייתה אופציה אחרת. עשה הכול כמו שצריך. אמר לחיילים להיערך כמו שצריך כדי שלא נחטוף נ"ט ואיך שהוא סיים להגיד את זה הבית ספג נ"ט והקיר קרס עליו. מכולם הוא היה ההרוג היחיד. 100 מטר ממנו חיילים נפצעו קל בלבד. אחרי המקרה אבא של סהר פתח את הספוטיפיי שלו ומסתבר שבצירוף מקרים מצמרר השיר האחרון שהוא שמע כלל את המילים "אם אני מת תעשי מסיבה" של לירן דנינו".
"המשפחה קיבלה את זה מאוד קשה. יש לו אחות תאומה שנשארה פשוט לבד. היא עושה הכל בשביל להנציח אותו. הם תמיד היו שם אחד בשביל השני. נכון, כמו כל צמד אחים הם היו רבים לפעמים, אבל הם היו החברים הכי טובים. האובדן זה משהו שצריך ללמוד איך להתמודד איתו. החברים שלו לא עוזבים אותה. אני לא מופתעת שאלה החברים שהוא בחר לעצמו".
הריצה הקרובה בפתח תקוה תהיה כמובן שונה לחלוטין מכל ריצה אחרת בה סודאי רצה עד היום – והיא לא תהיה שם לבדה: "נדב שאול מקבוצת הריצה שלי פותח עמדה שבה ניפגש כולם והפלוגה שלו והחברים שלו יגיעו. כולם רוצים להגיע ולרוץ לזכרו. הוצאנו כובעים, חולצות, דגלים וסטיקרים עם המוטו שלו: "אמור מעט ועשה הרבה".
מרוץ הלילה של פ"ת, בו צפויים להשתתף כ-8,000 רצים ורצות כולל ארבעה מקצים שיעברו ברחובותיה המרכזיים של העיר: שני מקצי ריצה תחרותיים -10 ק”מ ו-5 ק”מ, מקצה משפחות 2.5 ק”מ ומקצה קהילות באורך של 600 מ'. המירוץ יוזנק החל מהשעה 19:30 מרחוב הרב מלכה , הסמוך לפארק יצחק אוחיון בעיר.
רמי גרינברג, ראש העיר פתח תקווה ציין כי "השנה, אנו מקדישים את מרוץ הלילה של פתח תקווה לכל החיילות והחיילים המחרפים נפשם בקרב, ולכל הנופלים והנרצחים מאז השבעה באוקטובר, וכמובן לכל אחינו ואחיותינו החטופים ונמצאים בשבי חמאס. חשוב לנו להנציח את זכרם של הנופלים והנרצחים באתרים שונים בעיר כמו גם במרוץ זה, שהפך למסורת לכל חובבי הריצה בארץ. לצד העצב והכאב העצום, אנו מאמינים כי יש להמשיך ולקיים את שגרת החיים המטעינה בכולנו כוחות ואמונה בצדקת הדרך. אנו מצדיעים לצה"ל ולכוחות הביטחון שעושים לילות כימים כדי לשמור על ביטחוננו בכל החזיתות, ומאחלים הצלחה לכל אלפי המשתתפים שכבר נרשמו למרוץ"