מרינה מז׳נקו, שחקנית כדורעף אוקראינית בת 25, הגיעה בספטמבר לישראל כדי לשחק בקבוצת הכדורעף מכבי אשדוד. הספורטאית הגיעה בתקופת החגים, עדיין לא הספיקה להכיר ולראות חלקים ממדינת ישראל, והתעוררה כמו כל המדינה בבוקר שבת מקולות האזעקה שהדהדו בכל הארץ, ועימן החדשות המחרידות על המתחולל בדרום.
בעונה הקודמת שיחקה מז׳נקו בליגה הפולנית, בה שיחקה בשתי קבוצות, ולאחר מכן חתמה בשורותיה של מכבי אשדוד. את המעבר לישראל עשתה לאחר ששמעה מחברתה ששיחקה בישראל כי הרמה כאן טובה, האנשים איכותיים, וכי ההנאה הספורטיבית-חברתית כאן מובטחת. ״שמעתי שממש טוב כאן, שיש רמה, שכולם מקצועיים, לוקחים ברצינות את המקצוע, אכפתיים ודואגים. ובאמת התוודעתי לזה. גיליתי בזמן קצר שהאנשים כאן מיוחדים, אני אוהבת את כל בנות הקבוצה, הצוות המקצועי, המאמנים. מהרגע שהגעתי שמחתי והרגשתי מאוד אהובה״ מספרת מז׳נקו.
סבתה של מריה נולדה בישראל, כך שיש קשר בינה לבין המדינה. בנוסף, היא תמיד עקבה ושמעה על המדינה ואודותיה: ״אין לי מילה אחת רעה לומר על המקום, ובעיקר על אשדוד. האנשים נפלאים ונחמדים, הטבע, הים, כל האווירה טובה וחיובית. כיף פה״, כך סיפרה השחקנית.
עם תחילת המלחמה משפחתה הייתה חרדה לשלומה, ״הם היו בלחץ מטורף, בדאגה, בחשש מה קורה כאן והאם אני בסדר. שלוש האחיות שלי וההורים רצו שאחזור לאוקראינה, כשגם שם מתרחשת מלחמה. זה פשוט הזוי שזאת המציאות. לא ציפיתי שדבר כזה יקרה פה. אני מודעת לכל העניין והמתיחות עם מדינות ערביות, וידעתי שיכולים להיות כאן אזעקות וטילים, אבל זהו, לא מעבר. אני מכירה את העניין גם מאוקראינה, כך שלא פחדתי.״
הפחד אצל מז׳נקו התחיל עם הידיעות בחדשות על רצח, הצתה, אונס, חטיפה וכל מה שעוללו מחבלי חמאס. ״לא פחדתי עד שהתחלתי לשמוע על כל הזוועות של שבת בבוקר, כל מה שנעשה על ידי הטרוריסטים האלה. מה שרואים בתמונות ובסרטונים זה פשוט לא ייאומן, אי אפשר להאמין שזה באמת קרה. ילדים קטנים נחטפים, משפחות שלמות נרצחות, זה פשוט בלתי נתפס. בזמן האזעקות הלב שלי דפק בחוזקה בכל פעם ששמעתי בום. זה היה מאוד מפחיד, ופשוט התחלתי לכתוב לאנשים סוג של הודעות פרידה באיזשהו מקום. הרי אף אחד לא יודע איפה יפול הטיל, ואשדוד הייתה מאוד מטוּוחת״.
מתחילת המלחמה בנות הקבוצה והמעטפת המקצועית של המועדון היו עימה בקשר תמידי ודאגו לשלומה: ״כל הבנות של הקבוצה והמאמנים שאלו לשלומי, שאלו אם אני צריכה משהו. המועדון דאג לי לאוכל, שתייה, הכל. אני ממש מעט זמן איתם, שיחקנו יחד בסך הכל ארבעה משחקים אבל התחברתי לכולם ממש מהר, והם נותנים לי הרגשה טובה. בארוחת החג של ראש השנה אכלתי אצל המאמן עם המשפחה שלו, זה היה ממש כיף ונהניתי מאוד.״
״בחדשות הכל נשמע רע, רקטות באשדוד, אזעקות, יריות, חטיפות...״ מספרת מז׳נקו, ״אחרי כמה ימים מתחילת המלחמה טסתי לבן הזוג שלי שמשחק כדוריד בגרמניה והייתי אצלו עד לפני שבוע. הייתי בקשר עם הקבוצה ואמרו לי לקחת את הזמן, ושיעזרו לי בכל מה שצריך. שמעתי וקראתי מה אומרים על ישראל. כשהתחילה המלחמה כן חשבתי האם לעזוב את ישראל, אבל פשוט לא יכולתי לחשוב על התחלה חדשה ומקום חדש. הייתי בסוג של דיכאון בלי הכדורעף, ובגלל השגרה שהשתנתה. התגעגעתי מאוד לבנות, למועדון, לאווירה, והחלטתי לחזור. לא סיפרתי את זה להורים, רק יומיים אחרי שחזרתי לישראל אמרתי להם.״
אוקראינה נמצאת במלחמה עם רוסיה מזה כשנתיים, ושם המלחמה הפכה לשגרה יומית: ״באוקראינה זה שונה מאוד. לא סומכים שם על הצבא כמו על הצבא בישראל. פה רואים ושומעים כמה שהצבא חזק, גם ברמה העולמית.
כשיש אזעקה באוקראינה אי אפשר לדעת מה לעשות והאמת גם לא יודעים מה לעשות, והאזעקה יכולה להימשך שעות. בישראל יש טווח זמן קצר מאוד בו אפשר לרוץ ולהתגונן. כאן יש מקומות מוגנים, באוקראינה לא.
זאת מציאות סוריאליסטית שחייתי במדינה שנמצאת תחת מלחמה, ועכשיו אני חיה במדינה שמתרחשת בה מלחמה״.
ההחלטה על חזרת הליגה בכדורעף הגיעה יחסית בסמוך להחלטה על הפסקת האש. ״אני שמחה שהליגה ממשיכה״ משתפת מז׳נקו, ״עדיין אי אפשר לדעת איך היא תיראה ומה צפוי בה, אבל לחזור להתאמן עם הבנות, ולהיות בסביבת המועדון זה כל כך כיף. רק מי שנמצא במועדון הזה יבין אותי. כמובן שזה עצוב לחזור ולשחק ללא קהל, ובלי היכולת להביע שמחה כמו שצריך. קשה לשחק ולהראות את הרגשות במהלך המשחק כשאת יודעת שאנשים נמצאים בשבי, כשאנשים נרצחו, וכשאנשים נהרגו בלחימה. אבל את יודעת שזאת העבודה שלך, ושאת חייבת לעשות את זה כדי להמשיך את החיים בכל זאת״.
מיז׳נקו משתפת ברשתות החברתיות את החוויות שהיא עוברת כאן. היא דואגת להפיץ מידע ככל שיכולה לגבי המצב, לספר על הטבח הנוראי שאירע כאן, לספר על מסע הרציחות, לשתף את סיפורי החטיפות וסיפורי הגבורה של הניצולים והחיילים. כמובן שהיא נתקלת בהודעות נאצה מערבים משלל מדינות, שכותבים לה שהכל המצאה ישראלית, שאין לישראל זכות קיום, שהיא משתפת פעולה וכדומה.
״ברשתות אני מפרסמת דברים על ישראל, הסברים על המלחמה ועל מה שעובר כאן. עשיתי את זה גם בזמן שהייתי בגרמניה. טורקים, ערבים, הרבה אנשים מגיבים לי תמיד ועל הכל. אני מתעלמת כמובן. ידוע גם שספורטאים לא רוצים להביע את דעתם ועמדתם הפוליטית כיוון שזה יפגע להם בקריירה או בשם. אני לא מוכנה להיות מאלה שלא מספרים את האמת. אני לא אשקר ולא יודעת לשקר. אני מקווה שהמצב הזה יסתיים מהר, ושכל החטופים יחזרו לישראל״.
