בדיון על הספורטאים הגדולים ביותר שגדלו בישראל, ליעל ארד יש יתרון גדול. מדליית הכסף שלה בברצלונה לא רק היתה הראשונה בענף הג'ודו או הראשונה עבור אשה, אלא הראשונה וההיסטורית עבור מדינת ישראל. היא צעדה בדרך שלא נסללה ועשתה זאת בדרכה המיוחדת, כשהיא שוברת מחסומים ונשארת במרחק החלטת שופט מזכייה בזהב. כיום היא משתמשת באישיות הממגנטת שלה כדי לעזור לספורטאים האולימפיים כיו"ר הוועד האולימפי בישראל. בראיון ל"זו אגדה" לכבוד חגיגות יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל, היא סיפרה, בין השאר, על הנחישות שלה בתחילת הדרך והרגשות שחוותה במשחקים.
"יש לי בבית שני מכתבים שכתבתי לעצמי בערב ניתוח שהייתי צריכה לעבור וביום למחרת. כתבתי לעצמי מכתב עידוד", היא חושפת, "זה קצת מוזר... אני לא זוכרת שכתבתי אותם, אבל יש אותם בבית, אז כנראה שזה קרה. כשאתה קורא את המכתבים האלה, אתה אומר לעצמך 'וואלה'. הייתי בתוך איזשהו טירוף שנמשך מגיל 16, בתוך מטרה מטורפת. אני קוראת לזה לעבור דרך קירות. לא הייתי מוכנה ששום דבר יסיט אותי וזה עבד".
על הרגע בו הבטיחה לפחות מדליית כסף היא מספרת: "זה היה רגע מאוד מיוחד. ואז רץ אליי חבר אוסטרי שהיה אלוף אולימפי פעמיים, הוא היה מנטור שלי. הוא תפס אותי בכתפיים, ניער אותי וצעק עליי באנגלית 'יעל, זה לא נגמר, יש לך קרב גמר. עופי למזרון חימום ותירגעי'. למישהו מהצד היה קשה להבין שזו לא רק שמחה אישית על מדליה. זו לא רק מדליה ראשונה בג'ודו, אלא המדליה הראשונה של מדינת ישראל. זו היתה התפרקות טוטאלית".
למרות ההיסטוריה, ארד יצאה בתחושה שהיתה יכולה גם לקטוף את הזהב: "הייתי מאוד מאוכזבת על הפודיום. אני תמיד אומרת שאין לי אף תמונה שמחה על דוכן המנצחים. כל התמונות שלי מבאסות. זה היה חמש דקות אחרי סיום הקרב. בגלל שבאתי לנצח, באתי לקחת את הזהב".
