עם כל הכבוד ללוקה דונצ'יץ' או למדליות במאה מטר, או אפילו למדליות ההיסטוריות של לינוי אשרם או ארטיום דולגופיאט (שקרובות לליבנו) - כנראה שהתמונה המרכזית שהעולם ייקח איתו מהמשחקים האולימפיים בטוקיו היתה דווקא תמונה של אכזבה: הרגע הדרמטי בו נטשה סימון ביילס את מזרן ההתעמלות, שבו הכוכבת הגדולה של המשחקים סימנה - "איני יכולה עוד".
For Simone Biles, walking away was an act of self-reclamation. She told the story of her Tokyo Games to @CAMONGHNE https://t.co/fSQ8NXKHu1 pic.twitter.com/YTixxikNjf
— New York Magazine (@NYMag) September 27, 2021
חודשיים בדיוק עברו מאז ההחלטה שלא להתייצב לתחרות, וביילס פתחה את הלב בראיון נרחב שערכה ל"ניו יורק מגזין" (תחת הכותרת "סימון ביילס בחרה בעצמה"), ובו הודתה לראשונה: הייתי צריכה לפרוש הרבה לפני המשחקים האולימפיים. זאת, על רקע התקיפה המינית שעברה ע"י מאמנה שעבר, לארי נסאר, שנשפט למאסר עולם בכלא. "אסור היה לי להשתתף בעוד נבחרת אולימפית", היא אמרה, "אחרי כל מה שעברתי בשבע השנים האחרונות".
"יחד עם זאת", המשיכה ביילס, "לא רציתי שהוא ייקח ממני את מה שעבדתי בשבילו כל כך הרבה מאז שהייתי בת שש. לא רציתי שהוא ייקח את ההנאה הזאת ממני, ולכן נשארתי בתחרות, ככל שהראש והגוף שלי אפשרו לי". בנוסף, ביילס הודתה כי סבלה מתופעה שנקראת "twisties", באנגלית, במסגרתה המתעמלים מאבדים את האוריינטציה שלהם באוויר. "זה היה עניין של חיים או מוות", היא סיפרה, "זה היה נס שבכלל נחתתי על הרגליים".
"ככל שהתחרות התקרבה, הייתי יותר ויותר עצבנית. לא הרגשתי בטוחה בעצמי, לא כמו שהייתי אמורה להיות עם כל האימונים שעברנו". בנוסף, בראיון התייחסה ביילס גם ללחץ שהיא חווה כאדם שחור: "אנחנו צריכים להיות הרבה יותר טובים. אפילו כשאנחנו שוברים שיאים, הם ממעיטים בכך, כאילו זה נורמלי". על פרשת נסאר, במסגרתה מוקדם יותר החודש היא העידה בסנאט נגד המאמן שלה, אמרה: "זה כנראה משהו שאעבוד עליו עם עצמי 20 שנה קדימה. לא משנה כמה ארצה לשכוח, זה תהליך".
