הכותב הוא גולש שדורג בעבר ראשון בעולם, מרצה ומעביר תהליכים על צמיחה ממשברים ועל הישגיות בריאה.
תום ראובני הגיע לרגע הכי גורלי כשהוא יותר נאמן לתשוקה שלו מאשר לפחד. הוא לא היה עסוק במה שקורה סביבו או במשמעויות של מה שקורה סביבו, אלא חי את הביצוע ורק אותו. זה מצב שהוא לא טבעי בהלך רוח שלנו. הראש שלנו תמיד טרוד בבעיות מסביבנו. לכן זה מיוחד, לראות בנאדם שמתעלה מעבר לטבע.
תום הוא ילד מתוק, מחונך וערכי. אם תשב בחבורה, הוא זה שידבר הכי פחות ואם הוא כבר ידבר, הוא יגיד את הדבר הנכון והרגיש. הוא פשוט בא לעשות את העבודה שלו. הוא רוצה לעשות את זה הכי מקצועי והכי אחראי. הוא מסוג האנשים שמגדילים ראש ולוקחים אחריות. הוא אקטיבי, הוא לא מחכה שדברים יסתדרו. מצד אחד, הוא מקצוען על ומצד שני, הוא בנאדם וזה לא מובן מאליו בעולמנו.
מה שהפך אותו לאלוף אולימפי זו ההכנה שהוא עבר בחודשים האחרונים אחרי שהוא סיים עם המירוץ לאולימפיאדה. היו המון גולשים בנבחרת, מה שלא בהכרח עוזר לסביבה ספורטיבית. היו המון הסחות דעת ותום בנאדם שצריך את השקט שלו. שהסביבה תהלום עם מי שהוא כאדם. כי הוא לא אחד עם עור של פיל שאוהב אינטריגות. זה לא עושה לו טוב. יש כאלה שזה מחדד אותם, אבל לא אצלו. כשהמרחב היה בריא, אפשר היה לעשות הכנה שמתאימה לתום.
כי מה שמתאים לתום כאדם וכספורטאי, זה לאו דווקא מה שמתאים לשאר הגולשים נבחרת. כולם גולשים קטנים, עם יכולות פיזיות שונות לגמרי מתום. הרבה פעמים הוא נאלץ להתמודד עם אימונים שלא מתאימים למה שהוא צריך לשפר. זה מה שעשה את ההבדל. הוא השתחרר בחצי השנה שהוא יכול היה להתמקד במה שנכון לו. כנראה זה היה הרווח שהוא הצליח לסגור. כמה האחוזים שהיו חסרים לו לאורך הקמפיין וזה יצר לו את הבטחון להופיע במאני טיים.
בשיוט עצמו, תום הלך על בטוח בזינוק, זינק צמוד ליריבים, לא לקח סיכונים גדולים מדי. כל מה שהוא עשה השבוע במאקרו, זה היה במיקרו בשיוט הזה. הוא חיכה להזדמנות הראשונה וידע שהממוצע שלו גבוה וטוב. הוא נתן ליריבים סביבו לעשות את הטעויות שלהם מתוך האימפולסיביות והרצון, שגורמים לך לא להיות יציב. הוא נשאר יציב בזמן שכולם התפזרו לקצוות.
זה הרבה בזכות המאמן שלו והחיבור איתו. המאמן לא היה צריך לרצות נבחרת שלמה, גועשת ויצרית. הייתי חלק מזה. היו שם רגעים לא נעימים ברמה האישית. לא ממקום של רוע. כשיש חמישה ספורטאים שחולמים להגיע למקום הזה, זה מוציא מאנשים לפעמים צדדים לא יפים. זה מה שהיה חסר לו. מאמן שמוקדש לו, סביבה סטרילית שמותאמת לו, שנתנה לו לעשות את קפיצת המדרגה הזו שעכשיו זכינו בזכותה להתרגש יחד איתו.
גל מאמן יוצא דופן מבחינת מבנה האישיות שלו. הוא סוליסט. אני אומר בחצי צחוק שהוא אף פעם לא פרש. הוא חושב כמו ספורטאי. כל הניואנסים שלו נשמרו. לגל היה מאתגר כשהוא היה צריך לשמור על נבחרת שלמה. קשה להביא הלך רוח מדויק בנבחרת עם צרכים כ"כ שנים. הוא היה יכול להרגיש את תום לבד והוא יכול היה להביא את הערך שלו. כמאמן של אחד על אחד הוא פרח.
המערכת בענף השיט ידעה להיות יציבה גם בסערות. שמרו על המערכתיות ועל הנאמנות לאסטרטגיה. בסוף זה השתלם. השיטה ניצחה את האינדיבידואל, כשהרבה פעמים זה קורה הפוך. כשהשיטה מתעקמת עבור הכוכב. הם השאירו מספיק זמן, להבדיל ממה שעשו איתי ועם צוברי, ש"שרפו" אותנו עד חודשיים וחצי לפני לונדון. פה הם הסיקו מסקנות וקבעו שהכרטיס ייקבע חצי שנה לפני האולימפיאדה כדי שיהיה זמן לצוות ולספורטאי להתחבר בצוות ולא כמאמן של נבחרת אלא כמאמן של גולש או גולשת.
