באופן כמעט מוזר, למרות שאנחנו רק באמצע אוקטובר - מכבי תל אביב כבר הספיקה לעבור שני גלגולים בעונה הזאת. היא פתחה את העונה בצורה די חזקה, עם הניצחון על מכבי פ"ת בליגה, הקרב שהסתיים בניצחון מול הפועל באר שבע, ובעיקר הניצחון הכפול והקליל על באצ`קה טופולה במוקדמות הליגה האירופית. אבל אחרי היכולת המצוינת וההפסד הכואב לבראגה, הגיעה תקופה פחות טובה - הפסד מתסכל למיטיולן, תיקו מול עירוני טבריה והניצחון המאוד קשוח לפני הפגרה נגד מכבי נתניה, בדקה ה-90 מפנדל.
כמה ייגמר המשחק? לחצו כדי למלא ניחוש ב-WIINER
בפשטות, מכבי ת"א נתקלה בקיר - גם בגלל הפציעות וגם בגלל העומס המסוים (והטיסות החוזרות ונשנות), אפשר לראות ירידה מסוימת ביכולת, ביחס לאיך שדברים נראו חודש אחורה. ולמשחק העונה הראשון נגד מכבי חיפה, היא מגיעה במצב לא אידיאלי. דור תורג`מן לא משחק, וגם אם יתר הפצועים חוזרים - ברור שהם לא בכושר מלא, בטח לא בכושר של לשחק נגד יריבה כל כך מאתגרת.
ובעיקר - נדמה לי שהבעיה העיקרית של ז`רקו לאזטיץ` היא בהתקפה. ערן זהבי בכושר הכי פחות טוב בקריירה שלו, דור תורג`מן כאמור בחוץ, ווסלי פטאצ`י מתקשה להתאקלם, הישאם לאיוס ככה ככה, ואלעד מדמון אמנם משחק נהדר בכל הזדמנות שהוא מקבל - אבל לא ממש מנוסה במשחקים שכאלה. מה שמשאיר את מכבי ת"א עם שם אחד עיקרי שצריך לספק את הסחורה - וזהו אושר דוידה.
והאמת היא שבדיעבד, זה מרגיש אפילו קצת מוזר. רק לפני שנתיים, דוידה הרגיש כמו פספוס בהתהוות - שחקן עם הרבה כישרון, אבל מי שמוציא מעט מאוד ממנו. מישהו שהיה לו איזה רגע או שניים של הברקה במהלך העונה, והרבה מאוד אפרוריות לפני ואחרי. זה היה דוידה של הפועל ת"א, ואחר כך זה שנעלם במעמקי הסגל של סטנדרד ליאז` הבלגית. עד שהגיע הצעד החכם - והמעבר למכבי תל אביב.
התודעה שלנו כאוהדי כדורגל לא מקבלת באהבה, בדרך כלל, חזרה של ישראלים בשיא הקריירה מאירופה לישראל. לרוב, שחקנים שעושים את המעבר הזה נתפסים כ"מפונקים", כאלה ש"התגעגעו לאוכל של אמא", שלא מוכנים להקריב באמת כדי לייצר קריירה. פעם אחת הם קיבלו הצעה מהכסף הגדול שיש בארץ (מהטריו גולדהאר-שחר-ברקת), והם השאירו את החלום הגדול מאחור - וחזרו ישר לקומפורט זון.
וגם העונה, יש לדוידה שער אחד בכל המסגרות (ליגה, מוקדמות הליגה האירופית והאירופית עצמה) - שלושה שערים ושני בישולים סה"כ, וגם נתונים סטטיסטיים אחרים (באדיבות מנהלת הליגות) שמעידים על ההשפעה שלו בתוך מכבי ת"א: הוא משחק הכי הרבה מבין כל שחקני ההתקפה של הצהובים בליגה - 386 דקות; כמו כן, הוא שני בקבוצה באיומים לשער אחרי דור פרץ (12 לעומת 19 של הקשר הנמרץ), ומוביל את הצהובים הן בכדורי רוחב (21) והן בדריבלים מוצלחים (9 מ-18, מעל הישאם לאיוס).
אבל יותר מזה, בולט מבחן העין. דוידה נראה נוכח בכל רגע, מישהו שמעורב בכל דבר טוב שקורה בהתקפה של הצהובים, שהוסיף למהירות שתמיד היתה לו וליכולת הכדרור גם אלמנט של חדות ושל, בפשטות, "תכל`ס". מה שבהפועל ת"א הרבה פעמים הרגיש קצת חסר טעם, כלומר כישרון "על הנייר", ושחקן שרץ ורץ ורץ עד שנגמר לו המגרש, במכבי ת"א מרגיש הרבה יותר שלם.
ובנוסף, ההצלחה היחסית של דוידה במכבי ת"א אומרת עוד משהו על השיפוט שלנו כצופי ומתבונני כדורגל. לרוב, אנחנו נוהגים לשפוט את הכדורגלן כאינדיבידואל - וזה בינארי. הוא טוב או שהוא לא טוב. שאריות של תרבות הציונים שגדלנו עליה מהעיתונים. שחקן נמדד במיקרוסקופ, והיכולת שלו הפרטית היא שקובעת אם הוא זכאי למחמאות או לבוז. ולפעמים, אנחנו שוכחים שבסוף כדורגל הוא ספורט קבוצתי - ושחקן טוב לא רק ביחס לעצמו, אלא בעיקר ביכולת שלו להשתלב בקבוצה שהוא משחק איתה.
ובהתאם, כאשר שחקן נמצא עם שחקנים יותר טובים מסביבו, גם היכולת שלו תעלה. דוידה תמיד היה כישרון - אבל הוא שיחק בהפועל ת"א בשנים הרזות שלה, שנים שבהן היא בעיקר נאבקה בליגה ולא היו לידו הרבה שחקנים יצירתיים שיאפשרו לו להתפתח. במכבי ת"א, כמובן, הסיטואציה שונה לחלוטין - וזה מאפשר לדוידה להתפרץ ולהפוך למי שהוא באמת, כפי שראינו בעונה שעברה וגם בתחילת העונה הנוכחית. זה כבר לא מקרה, אלא מגמה - שבה דוידה הולך ותופס מקום בהתקפה של מכבי ת"א, ומוכיח את עצמו בכל משחק.
מכבי תל אביב עולה למשחק בטדי במצב לא פשוט. יהיו שחקנים חסרים, יהיו שחקנים שעדיין לא כשירים במאה אחוז, ובעיקר יהיה סגל - בעיקר בקישור - שמותש אחרי פתיחת עונה מאוד אינטנסיבית ורצופת משחקים (כולל בנבחרת ישראל). וזה אומר שמכבי ת"א תצטרך עזרה מכל מי שיש לה - וזה יהיה הזמן של אושר דוידה, לתפוס את מקומו, ואולי לכתוב את עצמו בספרי הזהב של המשחק הכי גדול בכדורגל הישראלי. זה הזמן שלו לגעת באושר. להיות בחלום הגדול.
